הסיפור מעניין: ג'ורג' ברניני בנם של לולייני טרפז בקרקס, היה בן 5 כשהם מצאו את מותם (יחד) בתאונת עבודה, מול צופים בהופעה. לא אבל במיוחד (הוריו היו זרים בעולמו) הוא מועבר אל דודו אחי אביו אותו לא פגש לפני כן שהוא מוסיקאי, בוהמיין וחי בפאריס. הדוד מגדל את אחיינו היתום בתפריט של משקאות משכרים, הכרות (קרובה) עם בית זונות בפיגאל, פרנסה מכל הבא ליד ובוז תהומי לסדר "בורגני" ולבית ספר. הילד לומד צרפתית, לו

"הזיכרון המוקדם ביותר שלי הוא שתי עיניים ענקיות, בוהקות, המביטות בי מתוך חשכה מוחלטת. עיגולים אלה, אף שמילאו את הדמיון התינוקי שלי (ככל שזכור לי) ברשעות נוראה, הסתבר שלא היו אלא עיניו של חתול המשפחה" (עמוד 9)


כך נפתח ספרו של <mark>ניקולאס מאייר</mark> אודות ג'ורג' ברניני, אשר הוריו, לולייני טרפז מהוללים שנהגו להופיע ללא רשת ביטחון, קפצו זה לזרועותיו של זה באוויר וצנחו יחד אל מותם. ג`ורג` בן החמש נשלח לצר

שרלוק הולמס הוא ללא ספק אחד הגיבורים הספרותיים האהובים עלי, וכבר יותר מעשור שאני לא רק קוראת שוב ושוב את הסיפורים המקוריים, אלא גם מחפשת את ספרי ההמשך השונים והמשונים שנכתבו בעקבות ארתור קונן-דויל, מוצלחים יותר או פחות.

"תמיסת שבעה האחוזים", על שם מינון הקוקאין המוחלש שהולמס נהג להזריק לעצמו כשלא הייתה בנמצא חקירה שתעסיק ותלהיב אותו, הוא אחד מהפאן-פיקים שחיפשתי הכי הרבה זמן. בניגוד לרוב ההמשכים

אם כבר לקרוא ספר שכתוב מעיניו של ילד אז זה הספר.
הילד ג'ורג' ברניני שובה את הלב ומוליך את הקורא בזכרונותיו וסיפורו בעיניים עצומות. הוריו שמתו באופן יוצא דופן, דודו המיוחד מאוד ותמימותו הכובשת , ביחד עם כיתבה נהדרת ומהנה יוצרים ספר נפלא ומענג שכיף לחזור אליו מדי פעם.