ביקורת ספרותית על ג'ורג' ברניני חוזר הביתה מאת ניקולאס מאייר
ספר בסדר

---

הסיפור מעניין: ג'ורג' ברניני בנם של לולייני טרפז בקרקס, היה בן 5 כשהם מצאו את מותם (יחד) בתאונת עבודה, מול צופים בהופעה. לא אבל במיוחד (הוריו היו זרים בעולמו) הוא מועבר אל דודו אחי אביו אותו לא פגש לפני כן שהוא מוסיקאי, בוהמיין וחי בפאריס. הדוד מגדל את אחיינו היתום בתפריט של משקאות משכרים, הכרות (קרובה) עם בית זונות בפיגאל, פרנסה מכל הבא ליד ובוז תהומי לסדר "בורגני" ולבית ספר. הילד לומד צרפתית, לומד להעריך את החופש ממחוייבות, ולומד את שפת אמו מספרים קלאסיים שהוא קורא. אחרי מספר שנים הוא מועבר על כורחו לדודתו בשיקגו ומנסה לצלוח שם את גיל ההתבגרות, את התיכון ואת חוקי ההתנהגות החדשים, ולהתמודד ככל האפשר עם חוסר השליטה בחייו ועם חוסר בשורשים בני קיימא.

סיפורים בהם הגיבור גדל באופן בלתי שגרתי נפוצים למדי. "הנסים של אדגר מינט" עולה על דעתי כדוגמה מוצלחת. בדרך כלל הסופר מנסה להסיק איזה מסקנה חובקת עולם מהמצב המיוחד של גיבורו: לגרום לקוראים להשתאות לנוכח האומץ ושאר הרוח שמגלה הגיבור, ולהזדהות עם חייו הלא שיגרתיים. במקרה הזה ההצלחת מוגבלת: ג'ורג' הצעיר נראה כנער שמרחם על עצמו, מעדיף לספק לעצמו תרוצים למה לא כדאי לו לפעול, וגם כשהוא פועל סוף סוף הוא אינו שלם עם הפעולה.

ניקולאס מאייר שהוא במאי ותסריטאי אמריקאי מציג בספר הזה - שיצא לאור ב1981 - תאור מפורט של תרבות אמריקאית החשה בנחיתותה כלפי התרבות האירופית, והדוד הוא הנציג האותנטי של הגישה הזאת: הוא אמריקאי שחי בפאריס את שמו "המרובע" החליף לפריץ, את שפתו החליף לצרפתית, מקצועו הוא מוסיקאי ופרנסתו היא ערב רב המבטיח לו גג ומזון ואת כל בנות הזוג ללילה שיוכל להשיג, אך שום רכוש - מרחק רב ממה שנתפס כהכרחי במקום ממנו בא.

אז מה יש לומר? סיפור נחמד. הכתיבה בסדר אם כי השפה מעט מיושנת. אבל למרות שהסיפור כתוב בגוף ראשון, לא הרגשתי שהוא נכתב ע"י נער, אלא ע"י מבוגר המנסה לחשוב "כמו נער", והתוצאה בינונית ושגרתית.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על ג'ורג' ברניני חוזר הביתה