“הסיפור מעניין: ג'ורג' ברניני בנם של לולייני טרפז בקרקס, היה בן 5 כשהם מצאו את מותם (יחד) בתאונת עבודה, מול צופים בהופעה. לא אבל במיוחד (הוריו היו זרים בעולמו) הוא מועבר אל דודו אחי אביו אותו לא פגש לפני כן שהוא מוסיקאי, בוהמיין וחי בפאריס. הדוד מגדל את אחיינו היתום בתפריט של משקאות משכרים, הכרות (קרובה) עם בית זונות בפיגאל, פרנסה מכל הבא ליד ובוז תהומי לסדר "בורגני" ולבית ספר. הילד לומד צרפתית, לומד להעריך את החופש ממחוייבות, ולומד את שפת אמו מספרים קלאסיים שהוא קורא. אחרי מספר שנים הוא מועבר על כורחו לדודתו בשיקגו ומנסה לצלוח שם את גיל ההתבגרות, את התיכון ואת חוקי ההתנהגות החדשים, ולהתמודד ככל האפשר עם חוסר השליטה בחייו ועם חוסר בשורשים בני קיימא. סיפורים בהם הגיבור גדל באופן בלתי שגרתי נפוצים למדי. "הנסים של אדגר מינט" עולה על דעתי כדוגמה מוצלחת. בדרך כלל הסופר מנסה להסיק איזה מסקנה חובקת עולם מהמצב המיוחד של גיבורו: לגרום לקוראים להשתאות לנוכח האומץ ושאר הרוח שמגלה הגיבור, ולהזדהות עם חייו הלא שיגרתיים. במקרה הזה ההצלחת מוגבלת: ג'ורג' הצעיר נראה כנער שמרחם על עצמו, מעדיף לספק לעצמו תרוצים למה לא כדאי לו לפעול, וגם כשהוא פועל סוף סוף הוא אינו שלם עם הפעולה. ניקולאס מאייר שהוא במאי ותסריטאי אמריקאי מציג בספר הזה - שיצא לאור ב1981 - תאור מפורט של תרבות אמריקאית החשה בנחיתותה כלפי התרבות האירופית, והדוד הוא הנציג האותנטי של הגישה הזאת: הוא אמריקאי שחי בפאריס את שמו "המרובע" החליף לפריץ, את שפתו החליף לצרפתית, מקצועו הוא מוסיקאי ופרנסתו היא ערב רב המבטיח לו גג ומזון ואת כל בנות הזוג ללילה שיוכל להשיג, אך שום רכוש - מרחק רב ממה שנתפס כהכרחי במקום ממנו בא. אז מה יש לומר? סיפור נחמד. הכתיבה בסדר אם כי השפה מעט מיושנת. אבל למרות שהסיפור כתוב בגוף ראשון, לא הרגשתי שהוא נכתב ע"י נער, אלא ע"י מבוגר המנסה לחשוב "כמו נער", והתוצאה בינונית ושגרתית.”

“"הזיכרון המוקדם ביותר שלי הוא שתי עיניים ענקיות, בוהקות, המביטות בי מתוך חשכה מוחלטת. עיגולים אלה, אף שמילאו את הדמיון התינוקי שלי (ככל שזכור לי) ברשעות נוראה, הסתבר שלא היו אלא עיניו של חתול המשפחה" (עמוד 9) כך נפתח ספרו של ניקולאס מאייר אודות ג'ורג' ברניני, אשר הוריו, לולייני טרפז מהוללים שנהגו להופיע ללא רשת ביטחון, קפצו זה לזרועותיו של זה באוויר וצנחו יחד אל מותם. ג`ורג` בן החמש נשלח לצרפת לגור עם דודו, פריץ, החי בפאריס. הדוד פריץ - חייל לשעבר, פסנתרן, איש בוהמה פוחז, הולל בעל חולשות שאין לו שום כוונה לכבוש, לקלפים, לנשים, לאלכוהול ולמיני פרנסות משונות. ג`ורג` ברניני הצעיר נחשף לעולמות חדשים ומטורפים, ומתבגר בינות בתי הבושת של פיגאל, מופעי ג`אז במונמארטר, טיול מסעיר לרומא ולילה בלתי-נשכח שבו ישן בקולוסיאום, ועוד. משמופרד ג'ורג' בעל כורחו מפריץ ולעבור לשיקאגו הוא מחליט להימלט מן הבית תוך הרפתקאות מרובות, להקיף את חצי העולם רק כדי לפגוש שוב את האיש היחיד שאהב באמת - דודו פריץ. ספר כיפי באמת, כתוב היטב באופן נוגע ללב ומבדר. פנינה אמיתית.”

“אם כבר לקרוא ספר שכתוב מעיניו של ילד אז זה הספר. הילד ג'ורג' ברניני שובה את הלב ומוליך את הקורא בזכרונותיו וסיפורו בעיניים עצומות. הוריו שמתו באופן יוצא דופן, דודו המיוחד מאוד ותמימותו הכובשת , ביחד עם כיתבה נהדרת ומהנה יוצרים ספר נפלא ומענג שכיף לחזור אליו מדי פעם.”

“"לא אני לא רוצה את הספר הזה" כך התעקש בני בחנות הספרים כשאמרתי לו שזה הספר שבחרתי לרכוש עבורו. הכעס היה גדול. יצאנו מהחנות והספר, עטוף באריזת מתנה בידי וילד כועס לצדי. הספר היה מונח בחדרו ימים ארוכים, עטוף וממתין. ואז זה קרה. ככה סתם יום אחד הוא פתח את העטיפה והחל לקרוא על ילד אחד בפריז שהוריו לולייני הקרקס התאבדו והוא וידידת נפשו עושים את כל הדרך להגיע אל הדוד פריץ האוהב והאהוב ועלילותיהם המרובות , מתגלגלות זו אחר זו ומכולן הוא מצליח להיחלץ. קסם של ספר. ומאז בבתינו יש משפט שחוזר ונשנה בכל פעם: "איזה כיף לו, למי שטרם קרא את ג'וג' בריני חוזר הביתה",כי אנחנו כבר יודעים איזו הנאה צפויה לו.”

“הסיפור מעניין: ג'ורג' ברניני בנם של לולייני טרפז בקרקס, היה בן 5 כשהם מצאו את מותם (יחד) בתאונת עבודה, מול צופים בהופעה. לא אבל במיוחד (הוריו היו זרים בעולמו) הוא מועבר אל דודו אחי אביו אותו לא פגש לפני כן שהוא מוסיקאי, בוהמיין וחי בפאריס. הדוד מגדל את אחיינו היתום בתפריט של משקאות משכרים, הכרות (קרובה) עם בית זונות בפיגאל, פרנסה מכל הבא ליד ובוז תהומי לסדר "בורגני" ולבית ספר. הילד לומד צרפתית, לומד להעריך את החופש ממחוייבות, ולומד את שפת אמו מספרים קלאסיים שהוא קורא. אחרי מספר שנים הוא מועבר על כורחו לדודתו בשיקגו ומנסה לצלוח שם את גיל ההתבגרות, את התיכון ואת חוקי ההתנהגות החדשים, ולהתמודד ככל האפשר עם חוסר השליטה בחייו ועם חוסר בשורשים בני קיימא. סיפורים בהם הגיבור גדל באופן בלתי שגרתי נפוצים למדי. "הנסים של אדגר מינט" עולה על דעתי כדוגמה מוצלחת. בדרך כלל הסופר מנסה להסיק איזה מסקנה חובקת עולם מהמצב המיוחד של גיבורו: לגרום לקוראים להשתאות לנוכח האומץ ושאר הרוח שמגלה הגיבור, ולהזדהות עם חייו הלא שיגרתיים. במקרה הזה ההצלחת מוגבלת: ג'ורג' הצעיר נראה כנער שמרחם על עצמו, מעדיף לספק לעצמו תרוצים למה לא כדאי לו לפעול, וגם כשהוא פועל סוף סוף הוא אינו שלם עם הפעולה. ניקולאס מאייר שהוא במאי ותסריטאי אמריקאי מציג בספר הזה - שיצא לאור ב1981 - תאור מפורט של תרבות אמריקאית החשה בנחיתותה כלפי התרבות האירופית, והדוד הוא הנציג האותנטי של הגישה הזאת: הוא אמריקאי שחי בפאריס את שמו "המרובע" החליף לפריץ, את שפתו החליף לצרפתית, מקצועו הוא מוסיקאי ופרנסתו היא ערב רב המבטיח לו גג ומזון ואת כל בנות הזוג ללילה שיוכל להשיג, אך שום רכוש - מרחק רב ממה שנתפס כהכרחי במקום ממנו בא. אז מה יש לומר? סיפור נחמד. הכתיבה בסדר אם כי השפה מעט מיושנת. אבל למרות שהסיפור כתוב בגוף ראשון, לא הרגשתי שהוא נכתב ע"י נער, אלא ע"י מבוגר המנסה לחשוב "כמו נער", והתוצאה בינונית ושגרתית.”

“"הזיכרון המוקדם ביותר שלי הוא שתי עיניים ענקיות, בוהקות, המביטות בי מתוך חשכה מוחלטת. עיגולים אלה, אף שמילאו את הדמיון התינוקי שלי (ככל שזכור לי) ברשעות נוראה, הסתבר שלא היו אלא עיניו של חתול המשפחה" (עמוד 9) כך נפתח ספרו של ניקולאס מאייר אודות ג'ורג' ברניני, אשר הוריו, לולייני טרפז מהוללים שנהגו להופיע ללא רשת ביטחון, קפצו זה לזרועותיו של זה באוויר וצנחו יחד אל מותם. ג`ורג` בן החמש נשלח לצרפת לגור עם דודו, פריץ, החי בפאריס. הדוד פריץ - חייל לשעבר, פסנתרן, איש בוהמה פוחז, הולל בעל חולשות שאין לו שום כוונה לכבוש, לקלפים, לנשים, לאלכוהול ולמיני פרנסות משונות. ג`ורג` ברניני הצעיר נחשף לעולמות חדשים ומטורפים, ומתבגר בינות בתי הבושת של פיגאל, מופעי ג`אז במונמארטר, טיול מסעיר לרומא ולילה בלתי-נשכח שבו ישן בקולוסיאום, ועוד. משמופרד ג'ורג' בעל כורחו מפריץ ולעבור לשיקאגו הוא מחליט להימלט מן הבית תוך הרפתקאות מרובות, להקיף את חצי העולם רק כדי לפגוש שוב את האיש היחיד שאהב באמת - דודו פריץ. ספר כיפי באמת, כתוב היטב באופן נוגע ללב ומבדר. פנינה אמיתית.”

“אם כבר לקרוא ספר שכתוב מעיניו של ילד אז זה הספר. הילד ג'ורג' ברניני שובה את הלב ומוליך את הקורא בזכרונותיו וסיפורו בעיניים עצומות. הוריו שמתו באופן יוצא דופן, דודו המיוחד מאוד ותמימותו הכובשת , ביחד עם כיתבה נהדרת ומהנה יוצרים ספר נפלא ומענג שכיף לחזור אליו מדי פעם.”

“"לא אני לא רוצה את הספר הזה" כך התעקש בני בחנות הספרים כשאמרתי לו שזה הספר שבחרתי לרכוש עבורו. הכעס היה גדול. יצאנו מהחנות והספר, עטוף באריזת מתנה בידי וילד כועס לצדי. הספר היה מונח בחדרו ימים ארוכים, עטוף וממתין. ואז זה קרה. ככה סתם יום אחד הוא פתח את העטיפה והחל לקרוא על ילד אחד בפריז שהוריו לולייני הקרקס התאבדו והוא וידידת נפשו עושים את כל הדרך להגיע אל הדוד פריץ האוהב והאהוב ועלילותיהם המרובות , מתגלגלות זו אחר זו ומכולן הוא מצליח להיחלץ. קסם של ספר. ומאז בבתינו יש משפט שחוזר ונשנה בכל פעם: "איזה כיף לו, למי שטרם קרא את ג'וג' בריני חוזר הביתה",כי אנחנו כבר יודעים איזו הנאה צפויה לו.”