הספר "בקצה מדרכת הרחוב" מלווה אותי למעלה מ-30 שנה. אני אוהבת את סגנון הנונסנס של <mark>של סילברסטיין</mark>. עבדתי לאורך השנים עם הטקסטים שלו בסדנאות כתיבה שהנחיתי. מעניין לגלות שהטקסטים מדברים לכל הגילאים ללא יוצא מן הכלל. ההומור, הישירות, החוצפה ורוח השטות הנבונה כל כך חוצים גבולות של גיל, מגדר ועוד.
למרות העובדה שנכתב לפני שנים ארוכות עדיין לא נס לחו. אהבת האדם והאופטימיות השורה על שירי הספר מתאימה לימים א

ספר ילדים שאני אישית גיליתי רק בשנות הארבעים לחיי אבל נהנתי ממנו מאוד כמו מהרבה ספרי ילדים אחרים שאפשר לקרוא בגיל מאוחר ולהנות אם בגלל שזה מחזיר אותך לילדות ואם בגלל ראיית העולם של הילדים או סתם לקרוא ספר ללא מאמץ. אור בעליית הגג הוא אחד מספרי השירים הטובים ביותר והשנויים ביותר במחלוקת של <mark>של סילברסטיין</mark> שנכתבו אי פעם. ספר מלא בשירים על ליצנים, פיראטים, מפלצות וכל מיני אנשים וחיות מוזרות שעושים דברי

"העץ הנדיב". מצלצל מוכר, וצביטה קטנה בלב מלווה אותו. בבית הספר מלמדים, סיפור על נתינה, צריך ללמוד להיות נדיב, לעזור לזולת. הילד נוראי, העץ נדיב, וכן הלאה.

בתור ילדה קטנה, הסיפור הקטן הזה לא נראה לי יותר מ"הסיפורים שהייתי אמורה לקרוא". למה אני מתכוונת, אתם שואלים? אתם מבינים, אני לא עברתי את ה<mark>של</mark>ב שבו הילדה קוראת "האריה שאהב תות", "איה פלוטו" (שכולנו יודעים לדקלם בעל-פה את ההתחלה <mark>של</mark>ו- אפילו אני-

אחרי נסיעה ארוכה, אחרי השיחה המציקה, אחרי הארוחה הגדולה, אחרי הקינוח.
נשאר זמן קצר. רגע קטן <mark>של</mark> שקט. שכל אחד מכונס בתוך עצמו, גם בערב שישי אצל סבתא.
ובשקט הקטן הזה, רצון בלתי מוסבר אומר לי לבחור ספר מהארון. אותו ארון שגם שהייתי קטנה כל כך רציתי לאחוז באחד הספרים, אך מעולם לא הגעתי.
ואחרי כמה שנים, אני כבר גדלה, ומצליחה להגיע לארון. למדף הספרים. ואני פותחת בספר הירוק. שבשבילי מסמל שקט. אותו השקט

ספר שירים ואיורים מקסים מאת <mark>של סילברסטיין</mark> (מחברו של 'העץ הנדיב'). 127 שירים זה לא דבר שהולך ברגל חביבי. ואם מוסיפים את העובדה שהשירים פשוט גאוניים אם בהומור, במוזרות, בדמיון הפורה, בהבנה מושלמת של כתיבה למבוגרים וצעירים כאחד, ובשילוב של איורים שלפעמים בלעדיהם השיר לא יכול להיות מובן, זה הישג מדהים בכל מובן. קובץ השירים הזה חשף לי צד שונה לגמרי של הסופר. צד מקסים שלא נופל בגאוניותו מהמפורסם בספריו.

סיפורי ילדים נוהגים להיות קלילים בעלי עלילה קצרה וזורמת, עם ציורים מרהיבים שמושכים את העין.

"העץ הנדיב" הוא סיפור ילדים בתחפושת.

כי אומנם הוא קצר, עם ציורים שמושכים את העין, וממבט ראשון הוא נראה כשסיפור קליל וזורם, אבל האמת היא שכוונה גדולה מסתתרת בתוכו. ואולי אפילו כמה שאלות.

מהי נתינה?

עד כמה אנחנו צריכים להיות נדיבים?

האם אנחנו צריכים לתת את כל כולנו?



בסיפור מסופר על עץ,

הייתי מסכמת את הספר הזה בתור: "ooPs!.."
שמעתי עליו לפני כשנתיים, נשמע לי קצת עצוב מדי, קצת מרובע מדי, קצת מטיף מדי, ולאו דווקא מתאים לילדים - אבל לא באמת קראתי. הבנתי את העלילה. ההמלצות <mark>של</mark> החברים עם ילדים היו מאוד חמות ולכן חיפשתי אותו בספריה.. אבל איכשהו לא היה - אולי מושאל או משהו. לא הטריד אותי במיוחד.. אבל מדי פעם המשכתי לנסות לדוג אותו בלי לחץ, ותמיד ללא הצלחה..
לפני כשבוע כשהלכתי עם הבנות

וואו! <mark>של סילברסטיין</mark> אייר בשביל הפלייבוי? מי היה מאמין?! בכל מקרה ובלי שום קשר "העץ הנדיב" הוא פנינה אמיתית של קסם סיפרותי צרוף ועצוב. גם אתם חושבים שהוא מדבר על יחסי הורים וילדים או שזו רק אני? אשמח לקרוא דעות נוספות.

ביקורת ספרותית על העץ הנדיב מאת <mark>של סילברסטיין</mark>
בזבוז של זמן דירוג של כוכב אחד
הביקורת נכתבה ביום שישי, 2 בינואר, 2015
ע"י סבא של דוד

חלקתם שבחים לספר הזה-בחרתי להקריא אותו לנכדי.
מצטער לא אהבתי.
הספר קסום באופן בו נכתב.
אבל הנדיבות בעיתית.
מזכיר לי את השאלה מה נותנת לנו הפרה?...
מה נותנת לנו התרנגולת?....
לא רוצה לפרט מה בדיוק הן נותנות לנו אבל בערך על אותו משקל העץ הנדיב....
אני מעדיף