איך יתכן שסופר שיודע לכתוב נפלא אינו יודע לספר סיפור? תשאלו את <mark>ג'ומפה להירי</mark>. הספר הזה - שהוא השני שלה שאני קוראת - כתוב יפה מאד. לפעמים - רק לפעמים - מצליח לבנות את הדמויות ולהפיח בהן חיים. אבל ל<mark>ג'ומפה להירי</mark> - שחייה יכולים להוות בסיס לסיפור (מה אני מדברת. הם כנראה הבסיס לסיפוריה) - אין שום חוש לדרמה. כלום. היא מספרת ומספרת, ואני מדמיינת קול מונוטוני - א מיני - מדבר ומדבר ומדבר וכל מה שאני רוצה זה

למרות שדירגתי את הספר כ"בסדר" הוא נוטה יותר לחלש. הסופרת <mark>ג'ומפה להירי</mark> מוכרת לי מספריה הקודמים שאת כולם קראתי ומכולם נהניתי מאוד. סיפוריה אודות חוויות של מהגרים הודים והשתלבותם בארה"ב היו אוטנטיים ומעניינים גם מהצד הסיפורי שלהם. היא עזה את ארה"ב לאיטליה והספר "סיפורים רומאיים" הוא כבר תוצאה של המעבר הזה. זו כבר כתיבה אחרת לגמרי, משעממת לצערי, אין לגיבורים שמות רק אות ראשונה של שם או כינוי על פי מקצ

הסופרת, <mark>ג'ומפה להירי</mark>, כותבת כזרה על הארץ בה נולדה - הודו. זה ספר שהנושא הלא כתוב שלו הוא הגירה וזהות.
בכל הסיפורים הקצרים שבספר עובר חוט השני בין המקום בו הסופרת נולדה (כלכתה, הודו) לבין היותה אמריקאית מגיל שנתיים.
אגב, להירי לא מיוחדת בכך. רוב הספרים ההודים שמגיעים אלינו (ספרות מתורגמת) הם מהגרים. ורובם, כמו להירי, עוסקים במתח שנמצא בליבם, בין חייהם החדשים לשורשיהם.
הדמויות בספר צבעוניות וק

חוט של עצב משוך על פני סיפוריה המינוריים של <mark>ג'ומפה להירי</mark>, עצב של צמח שנעקר מקרקע מולדתו ונשתל מחדש בקרקע לא מוכרת.
חווית ההגירה והעקירה מהווה את הציר התמטי של כל סיפוריה של להירי וכולם בבחינת וריאציה על אותו נושא. משפחות הודיות-בנגליות מהגרות לארה"ב משיקולים כלכליים ומקצועיים. המהגרים החרוצים עושים חיל בביתם החדש. כל זוג, אשר נישא כנהוג בשידוך מביא ילד או שניים. הילדים מחונכים להישגיות ושאפתנות א

קרקע לא מוכרת- <mark>ג'ומפה להירי</mark>

בני מהגרים ומהגרים בנשמה כותבים כנראה אחרת. אולי מתקיים בהם תבלין ייחודי שמפיץ בכתיבתם סוג של עצב עדין המשתרג כקרום שעוטף את מרוח מילותיהם. לדוגמא אישוגרו הגדול שכותב על אנגליה המאופקת אבל לרוב חוזר לשורשיו היפנים ובכל פינה מפזר את העצבות העדינה. ויקרם סת האנגלי הודי שמשבץ שילובים של שורשים בספריו ועושה זאת נפלא.
אפריקאים, בריטים, אירלנדים שחורים, לבנים וסינים עד פ

הבקעה- <mark>ג'ומפה להירי</mark>

במילים מתקיים עניין רציני, הם יכולות לטפטף היטב בנשמתו של קורא וליצור ברוחו כמיהה או רצון להיטמע בעולם הנקרא. דבר שקרה לי באופן גורף בספר הבקעה.
באופן אישי תמיד אהבתי סופרים שמצמצמים את מילותיהם, מזקקים את הטקסט ובמקבץ מדויק של מילים הם מענקים לקורא חוויה של מרחב וזמן. עולם שלם הנפרש במשיכות מכחול מדויקות.
בנוסף אני גם מאד אוהב לקרוא ספרים הנכתבים על ידי אותו סופר כחוויה

<mark>ג'ומפה להירי</mark> היא הסופרת האהובה עלי בימים אלה. היא מצליחה לעורר את התפעלותי מחדש בכל ספר משלה שאני קוראת. הכתיבה שלה מעניינת, מטיבה לתאר את הקשיים של מהגרים במעבר מתרבות אחת לשניה עם כל הרצון להשתלב או אי הרצון לעשות זאת. גם אם ירכשו השכלה גבוהה ויצטיינו, גם אם שפתם תהייה רהוטה ולבושם הולם הם לא יהפכו לבני המקום בשנות דור. זה לוקח יותר זמן ובזמן הזה קיימים תחושת זרות וסבל לפעמים. הנפש חצויה בין האר

כבר מזמן לא התענגתי כך מקובץ סיפורים. <mark>ג'ומפה להירי</mark> למרות גילה הצעיר, מיטיבה להתבונן, ליבה רגיש והיא מצליחה בכתיבה מעודנת לספר על חווית הגרות על שורשים עקורים חשופים על געגועים וקשיי הסתגלות לצד הרצון להיטמע ולהשתלב. הסיפורים לקוחים מחוויות היום-יום ובכל זאת יודעים לשמור על על מתח ועניין עד סופם. מספוריה למדתי על על הקהילה הבנגלית בארה"ב, על מנהגיה וערכיה. אך מעל כל זה על בני אדם, על יחסי שכנות על

כאשר צונמי מפוצץ את חיו של משהו, לא תמיד מספיקות שנות חיו כדי לחזור למקום השלם בתוכו ומשם להמשיך הלאה. הצונמי, כידוע, אינו גל ענק בודד וגלי משנה ממשיכים להופיע ולהשפיע ברדיוסים הולכים ומתרחקים. ההדף לא מפסיק להכות בכאב הרפואה לפעמים מאחרת. <mark>ג'ומפה להירי</mark> היא סופרת ממוצא בנגלי שחיה הארצות הברית ברוד איילנד. עלילת הספר מתפרסת במקומות האלה,וככלל ג'. ל. שואבת מתוך הבאר המוכרת לה, חייהם של מהגרים הודים ב