לפעמים אני רוצה לשלוח את עצמי לפינה כסוג של עונש, אבל השנה האחרונה היא כל כך חתיכת עונש, אז סידרתי לעצמי נסיבות מקלות. ובכל זאת שאלתי את עצמי: איך, איך לכל הרוחות נתקלתי בספר של הסופרת <mark>גיא עד</mark> רק עכשיו?

הבארשבעים מספר את סיפורה של משפחת גאוכמן. משפחה הכי נורמטיבית מבאר שבע. האבא אמנון רופא בסורוקה. האמא לילי ספרנית . אידו תלמיד כיתה ז', ודניאלה תלמידת כיתה ג'. שגרת חייהם הופרה כשאמנון מודיע בו

אין ספק שאישה כמו שולמית אלוני ראויה לכך שני נוער ישראלים יכירו אותה והביוגרפיה מאת <mark>גיא עד</mark> בהוצאת "אסיה" עושה עבודה נפלאה בכך. החל מהכריכה היפה, עבור דרך האיורים העדינים של יזהר כהן, בחירת החומרים, וכמובן הכתיבה הבהירה, הנעימה והלא מתיילדת של <mark>גיא עד</mark> (סופרת אותה אני מכירה ומוקירה מספריה הקודמים). שולמית אלוני תמיד מזכירה לי את הוריי ובני דורם, את אימי במראה החיצוני, את אבי בערכים ובדעות ואת הדור כו

סופרים תל אביביים שכותבים על תל אביב לא מנסים למכור אותה ולא ליחצן. היא פשוט שם. הם נוקבים בשמות רחובות, פאבים, נופים, והקוראים אמורים לדעת שהם מטיילים ברחובות תל אביב. ואם הם לא מכירים? בעייה שלהם. ממילא הם ישתקו. הרי איזה פרובינציאלי יעז להודות שאינו מתמצא בתל אביב?

גם סופרים ירושלמים שכותבים על ירושלים לא מנסים להסביר אותה לקוראים. כאן זה לאו דווקא השחצנות. הירושלמים פשוט לא מבינים שיש מה לב

בין השניה לשלישית הוא ספרה העשירי של <mark>גיא עד</mark>. הספר מציג מגוון דמויות שמתקשות להיות שייכות או להיות חלק מקבוצה.
במרכז הספר עומדת אישה יפה ובתה החכמה, ולצדן אהוב בעל מום.
נוסף להם יש כלב, וילד יחדיו הם כמעין 'משפחה', ייחודית ושולית הרוצה לחיות בשלום הרחק מהמרכז המלחיץ.
הנובלה הזו היא מופת של כתיבה ישראלית. היא דוחסת לתוכה את כל המרכיבים של החברה הישראלית: זוגיות, יחסי אב, אם בנים, בנות. חיכוכים במ

אני תמיד אומרת שהספרים שאני קוראת בוחרים אותי, ולא אני אותם. נשמע קצת פסיכי, אני יודעת. ואין לי ממש הסבר מחכים לתופעה הזו, אבל בטוח יש פה איזו התכוונות עלומה. בשבוע שעבר נזכרתי בסוכריות יין של עלית שהיו פעם להיט אי שם בשנות השבעים, והזיכרון הזה זרק אותי לביתם של משפחת וידאבסקי, שכל יום חמישי, באופן קבוע, היו קונים חבילה כזו ושמים אותה במזנון החום בעל שתי הדלתות, שהיה נדלק בו האור כשאלו נפתחו. וש

<mark>גיא עד</mark> היא סופרת שאני מאוד אוהבת לקרוא. הכתיבה, הדמויות שלה שלא עוזבות על אף הזמן החולף, העלילות. וזה כי הגיבורים שלה יכולים להיות כל אחד ממי שאנחנו מכירים בחיי היום יום, והסיפורים שהיא מספרת תמיד ניתנים להזדהות. כי זה יכול להיות הסיפור של כל אחד מאיתנו.

שמחתי לראות שיצא לה ספר חדש, וגם מאוד הופתעתי. אני אוהבת ספרים שמפתיעים אותי.
יש בספר הזה משהו אחר. שונה.

מילים מספרות סיפור בדרך כלל, נכון? בס

קחו כתובת, שכונה, רחוב, מִסְפר.
במעשה מחוכם, דמיינו כאילו כל חלל בבניין העומד באותה כתובת, מכיל אנשים, שמכילים סיפור (ואולי לא 'כאילו').
תתגלגלו איתם, הם דמויות עגולות וברורות, כאלה שהמציאות מרביצה בהן והיא עכשיוית ואמינה.
עכשיו, תצעדו אחורה אל ההיסטוריה של אותם סיפורים, עד שתגיעו לסיפור החיים שהוביל אל אותו מִסְפר, רחוב, שכונה. אל אותה כתובת.

כך, במהלך מתוחכם שנראה בסיסי, עושַה גם <mark>גיא עד</mark>, כ

באר שבע תמיד סימלה עבורי מקום שהוא מעבר ל, תחנה בדרך לאנשהו: בדרך לבסיס, בדרך חזרה צפונה, בדרך לאזור מדבר פתוח. כאילו הבניינים עמדו שם דוממים בשתיקתם, בדומה לאנשים שהילכו ברחובותיה – בעיקר באזור התחנה המרכזית, תחנת רכבת והקניון. הכל היה כמו תמונה שקפאה בזמן ואני רק צריך להביט בה רגע ולהמשיך הלאה. בפעם הבאה שאפגוש בה התמונה תהייה אותו דבר, ללא שינוי. ואני לא ספגתי את ריחות האנשים, את הנוף האורבני,

זה סיפורם של ארבעה אנשים צעירים — הגיבורה-המספרת, אחיה ושני חברים וותיקים — שבילדותם עוברים זעזוע משפחתי. אחד מתיתם מאביו. שניים אביהם עוזב אותם. והרביעית, על אף שהוריה נשארים ביחד, גדלה בנסיבות לא יציבות משלה.

הספר מעורר מחשבה וזה טוב. אבל בתור ספר מעורר מחשבה, הוא נותן לנו מעט מדי חומר שיזין את המחשבה ההיא. או להגיד את זה בצורה יותר בוטה: הצד של פיתוח דמויות, חלש פה. מדהים במיוחד כמה מעט