ביקורת ספרותית על הרימון 7 - עמודים לספרות עברית מאת גיא עד
ספר מעולה

---

אני תמיד אומרת שהספרים שאני קוראת בוחרים אותי, ולא אני אותם. נשמע קצת פסיכי, אני יודעת. ואין לי ממש הסבר מחכים לתופעה הזו, אבל בטוח יש פה איזו התכוונות עלומה. בשבוע שעבר נזכרתי בסוכריות יין של עלית שהיו פעם להיט אי שם בשנות השבעים, והזיכרון הזה זרק אותי לביתם של משפחת וידאבסקי, שכל יום חמישי, באופן קבוע, היו קונים חבילה כזו ושמים אותה במזנון החום בעל שתי הדלתות, שהיה נדלק בו האור כשאלו נפתחו. ושם היתה מונחת צנצנת הקריסטל- שלתוכה יוכנסו הסוכריות.

אולי, מבלי דעת הזיכרון המתוק הזה הוא שגרם לי לשלוח את היד לעבר הספר הזה דווקא? מי יודע.


מדי בוקר עוצרת מונית ההסעות ליד הבית ברחוב הרימון 7, בית חד קומתי עם חצר המשמש מעון יום לחולי שכחה ( בהרבה כבוד נוהגת גיא עד בדמויותיה הדמנטיות / אלצהיימריות. חולי שכחה אלו מילים יותר מרוככות ולא כאלו שמוחקות את האישיות לגמרי) את המקום מנהלת נעמי, עובדת סוציאלית שחזרה לארץ אחרי שהות ארוכה בניו יורק שם התמקצעה בתחום, ביחד עם חברתה הטובה דריה. נעמי היא בעלת החזון והמקצועיות בנושא . וממנה יורדים וצועדים בסך אל עבר הבית: שרגא שמגיע כל בוקר חבוש בקסקט של צבי הנינג'ה, מרגלית- שחקנית העבר הכריזמטית שאף אחד לא הכין אותה לתפקיד חייה- זה הנוכחי. דוקטור קירש, שהיה קרדיולוג , והיום מסתובב עם עט מונבלאן- שריד מקריירה מפוארת , ממש כמו פעוט המסתובב עם שמיכי שאותה ממולל כל פעם. חיימק'ה וידאבסקי ( ממש כאילו הסופרת הכירה את אדון וידאבסקי מההקדמה למעלה. לא אחד על אחד, אבל כל כך הרבה קוים משותפים!) והאחיות אסתר וסוניה, שמאז ילדותן בצ'כיה הן כדבוקה אחת, ולא רק מתוקף היותן אחיות.



השכחה - היא שמאפשרת לטשטוש הגבולות ויצירת מקשה אחת, מה שהופך את החבורה הכל כך לא הומוגנית הזו לחבורה מגובשת, חיבור שלא היה נוצר לולא המחלה. אנשים שאין להם מאום זולת ההווה. כמו תבניות של מסכות גבס שנותרו ריקות לאחר שהגבס שנוצק לתוכן התייבש והן סיימו את תפקידן, ונותרו חלולות ומיותמות ממה שהחזיקו בתוכן פעם.

גיא עד כתבה את דמויות הסיפור מכמיר הלב הזה עם המון חמלה, ובראה אותן בהרבה אהבה. ונותנת לקוראים שלה את ההזדמנות ללמוד איך הן היו פעם. והן היו! וזה לוקח אותי אל שם הספר. הרימון 7 לא רק ככתובת המעון. לטעמי האישי יש בשם משהו יותר עמוק. הפרי בעל הקליפה הקשה, שכשמקלפים אותה נגלים גרעיני הפרי מסודרים, ותמיד בעלי מספר זהה, כמו קליפת המוח של האדם, מסודרת ומסתורית. הרימון - הפרי העסיסי שמשאיר כתם צבע שלא משנה מה נעשה - הכתם יישאר לעולמים. ואולי זו מעין בקשה שלא לשכוח את האישיות של כל אותם אנשים שהם היו פעם, והכתם הזה שלא יימחה - זה הזיכרון שלנו מהם.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על הרימון 7 - עמודים לספרות עברית