ביקורת ספרותית על הבארשבעים מאת גיא עד
ספר בסדר

---

סופרים תל אביביים שכותבים על תל אביב לא מנסים למכור אותה ולא ליחצן. היא פשוט שם. הם נוקבים בשמות רחובות, פאבים, נופים, והקוראים אמורים לדעת שהם מטיילים ברחובות תל אביב. ואם הם לא מכירים? בעייה שלהם. ממילא הם ישתקו. הרי איזה פרובינציאלי יעז להודות שאינו מתמצא בתל אביב?

גם סופרים ירושלמים שכותבים על ירושלים לא מנסים להסביר אותה לקוראים. כאן זה לאו דווקא השחצנות. הירושלמים פשוט לא מבינים שיש מה לבאר, מן ניתוק אוטיסטי כמעה, הם לא יודעים שיש אנשים שגרים מעבר לאופק, מעבר לשער הגיא...(ואנא הירושלמים שביניכם אל תכעסו עלי. גדלתי בירושלים ונותרתי ירושלמית בנשמתי, אז מותר לי קצת לרדת על העיר)

לעומת כל זה, סופרים ישראלים שעלילת ספרם מתרחשת בפריפריה לא מפספסים שום הזדמנות לדחוף לנו את העובדה הזו בפנים. כאילו ברור להם שכל הקוראים אינם מקומיים ולכן צריך להסביר להם כמו לילד קשה תפיסה. כך גם גיא עד ב"בארשבעים". כן, הספר מתרחש בבאר שבע. זה ברור כבר משמו. וזה מוזכר בכל פרט בספר- עיתון "רוחות הנגב", קפיטריה בבאר שבע, רופא בבאר שבע ועוד ועוד. באיזשהו שלב כבר התרגזתי על עד. בסדר, הבנתי, מדובר על באר שבע וזה חשוב לעלילה. עכשיו תני לי להנות ממזג האויר היבש, מהנוף המדברי שנשקף אלי כשהייתי בקמפוס בבן גוריון, אפילו מסופות החול. הניחי לי לדמיין שאני מטיילת ברחובות העיר וסופגת בעצמי את ריחותיה ותרבותה. רק די עם השלטים שאת מניחה כדי להזכיר לי בכל רגע נתון.

!אם אתעלם מהנקודה המעצבנת הזו הרי שהבארשבעים הוא ספר לא רע בכלל. אמנון גוטמן, רופא(מבאר שבע...) נשוי ואב לאידו ודניאלה, מחליט לעזוב את משפחתו בעיקבות קריאת ספר שהשפיע עליו. הוא עוקר לארה"ב שם הוא ממשיך להיות רופא ובעצם מנהל חיים דומים לאלו שעזב, רק לבד. הוא שומר על קשר מכתבים וטלפונים לא הדוק במיוחד עם בתו, אך אינו מתנצל ואינו מתחרט על הנטישה.

הספר מסופר בגוף ראשון מפיה של דניאלה, עשרים שנה אחרי העזיבה, לפני יום הולדתה השלושים. סגנון הכתיבה פשוט ולא מתיימר, וגם קריא מאוד. כפי שמירה כתבה, גיא עד מצליחה להימנע מקלישאות של סופרים ישראלים כמו פגועים וכ'ו. ואם יותר גם לי להשתמש בלשונו של אלון להמנע מ"הצד של אשכול נבו במיטה".

אבל, מצד שני, הדמויות שטחיות מדי לטעמי ואינן מתפתחות כ עט במהלך הספר. הסיבה לעזיבתו של האב היא קלושה- קריאת ספר שמצא במקרה(זה לא ספוילר, זה כבר כתוב על הכריכה האחורית), וביחוד שמסופר עליה גם בגוף שלישי מפי מספר כל יודע. הרעיון של גיבורה שהפכה לצלמת כדי לחצוץ בינה לבין המציאות הוא שחוק. לא אהבתי את העובדה שהספר כתוב ברובו המכריע בגוף ראשון, אבל תוך כדי קריאה מבליחות להן שורות שכתובות בגוף שלישי ומתארות דברים שדניאלה לא יכלה לראות או לדעת. מן מספר כל יודע ששותק רוב הזמן אבל לא יכול להתאפק ומתערב מדי פעם.

אותו חוסר אחידות סגנונית מתבטא גם ברמת הכתיבה של הספר. שורות מקסימות ונוגעות ללב לצד כתיבה יבשושית שהשאירה אותי מרוחקת. אני לא אוהבת שהגיבורה מודיעה לי מה היא מרגישה כאילו היא מקריאה מדף. אני אוהבת להרגיש את זה בעצמי.

סהכ ספר עדין אמיתי וכן. מצד שני- לא מוכרחים לקרוא.

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על הבארשבעים