לפני מספר שבועות קראתי את "אין מה לפחד" (הבינוני מאוד) של ג'וליאן בארנס. "מרתפי הוטיקן" מוזכר שם בהקשר שעיניין אותי ולמרבה ההפתעה נתקלתי בו ממש מספר ימים לאחר מכן. אמנם בארנס עושה בספרו חתיכת ספויילר אך זה לא עצר אותי מלקרוא אותו.
מסתבר שהספר הזה חוגג השנה יום הולדת מאה! (לפחות לפי עם עובד, אם כי מקורות אחרים מציינים שיצא קודם). שם הספר אינו מילולי - המושג "מרתף" הוא סלנג עברייני בצרפתית שמשמעותו

L'Immoraliste
"חסר המוסר", ספרו הקצר והמפורסם של <mark>אנדרה ז'יד</mark>, מספר את סיפורו של מישל- בחור חולני שהתייתם בבגרותו מהוריו, חי מהירושה של אביו, נשוי ללא תשוקה למרסלין, חולני/מבריא וחוזר חלילה. מזיל ריר על בחורים צעירים וילדים ערבים. הסיפור מספר את מסעו של מישל מתוניס, חזרה לצרפת, איטליה וכול הדרך חזרה לתוניס והנערים הערבים שמצאו חן בעיניו.
הסיפור מתחיל שדני, דניאל ועוד מישהו מגיעים כול הדרך מאירופה

מכחולו של <mark>אנדרה ז'יד</mark> מטשטש בוירטואוזיות בין החיצים שאנו נוהגים לחצות בבני אדם: תמים-פיקח, חכם-טיפש, רם מעלה-פשוט שבפשוטים, צודק-טועה. הכישרון לטוות סיפור כה עשיר, בלתי צפוי ומפתיע שמחליף צדדים בין אנשי המדע לאנשי הנצרות, אנשי מוסר לפושעים, שחקנים נלהבים, ותמימים-חסרי-כישרון-לפני-פוקר עולה על כולם. אפילו אני יכלתי להאמין לתרמיות כל עוד התרחשו עד שנחשף פרצופן האמיתי, יחד עם העלילה המרתקת והכה משוגעת

נתקלתי בספר הזה מונח על הדשא. שם לצד עוד לא מעט ספרים, מול גילמן או רקאנטי, כבר לא זוכר.
בכלל לא תכננתי לקנות ספרים באותו יום. אני גם לא יודע למה הייתי באוניברסיטה – כמדומני לא היו לימודים. הייתי בדרך לבריכה, ללא ארנק. הסיבה היחידה שהלכתי בשביל הזה, בין גילמן ורקאנטי, היא שחיפשתי צל ביום שמש חם בשעת הצהריים.
כשהגעתי לערימת הספרים היה ברור שאעצור, אעיין, אתבונן. ואז המוכר הכריז על "מחירי מבצע" לפ

ספרו של <mark>ז'יד</mark> פותח בצורה מבטיחה מאוד וממשיך בצלילה לעבר השעמום והבנאליות. <mark>ז'יד</mark> מאוד שנון ומתוחכם, בעמודים הראשונים עוד אפשר לעקוב אחריו בהנאה, אך אחרי כשלושים עמודים הטקסט הופך שמימי מידי ומורגש שהמחבר מנסה בכל כוחו להמציא סיפור מורכב ושנון.

מדובר בעצם בסיפור על סיפור, אוטוביוגרפיה מחשבתית שמתארת את הלך רוחו ומעשיו של <mark>ז'יד</mark> במהלך כתיבת הספר ביצות.
הספר משייט בין ראליזם, פנטזיה, פילוסופיה, שירה,

"...הייתי אומר שבציירו את עצמו, מצייר לה – פונטאֶן את דיוקן האמן, האמן הנוטל מן העולם את החיצוני, השטחי, המושך את הלב. אחר כך, הייתי מעמיד זאת בניגוד לדיוקנו של המדען החוקר, זה שחופר לעומק, והייתי מראה שבעוד המדען מחפש, האמן מוצא; מי שחופר שוקע, ומי ששוקע מסתמא; האמת היא מראית – העיניים; המסתורין הוא הצורה, והדבר העמוק ביותר באדם הוא עורו."

כך מנתח אוליבייהֶ מולינייהֶ בפני חברו ברנאר פרופידנטי

אמונה, הגיון ושעשוע, אלה הם שלושת המרכיבים של הרומן המענג הזה. האמונה, כמתבקש, דתית, ההגיון, קצת חסר על פי רוב והשעשוע, ובכן, כאן הוא במיטבו ככל שהוא רחוק מן המוסר.

עלילה לא חסרה כאן. מעורבים בה בני משפחה צרפתית מיוחסת וכמה צעירים, בוגרי פנימיה, חסרי מעמד או משפחה. זה סיפור הרפתקאות וסיפור מתח ויש פה סיפורי נוכלות ועוד כהנה וכהנה פשעים ומעשים שלא ייעשו, מעשים שקורבנותיהם עשויים להיות אותם תמי

ניתן להגיד ש"ביצות" מהווה שיא בספרות הצרפתית, ואפילו שהתכלית היחידה של תרבות הכתיבה של הארץ הייתה לצור אותו ולאחריו היא איבדה כל תוכן- אך זה יהיה שקר, מכיוון שמעולם לא הייתה לה תכלית מלכתחילה.
"ביצות" הוא ספר חמדה שאבד במרחבי הזמן. הן מכיוון שההיסטוריה שכחה אותו, והן מכיוון שהוא נותר רלוונטי כביום כתיבתו- רק תוך כדי קריאה הצצתי מאחורי הספר וראיתי באיזו שנה הוא נכתב וכמעט שנתפלצתי, יכולתי להישבע ש

מה זה היה בדיוק הספר הזה?
משפחת דה באראליול, בשלהי המאה ה-19, מונה כמה וכמה חברים מכובדים, מהם רוזנים ומהם פשוטי עם יחסית בצרפת. רובם ככולם מאמינים בדרגה זו או אחרת בכנסיה, פרט לאחד מהם, אנתים, שלאחר התגלות מסויימת הוא הופך למאמין אדוק, לאחר שזמן רב היה שייך לבונים החופשיים החילוניים. מיד לאחר הפיכתו למאמין הוא מאבד את כל רכושו וממעמדו הרם הוא הופך לפושט רגל. הכנסיה מבטיחה לעזור, אבל מתברר שיש ק