****



"אשמת הכוכבים" הוא ספר של ארבעה כוכבים, שקיבל ממני חמישה, בשקט.
למה ארבעה? בעיקר כי התחושה שקיבלתי, בייחוד בתחילת הקריאה, היא של ספר "נוער", שהדמויות בו דוברות - כמו בהמון סדרות נעורים בטלוויזיה האמריקאית - שפה שהיא קצת שנונה מדי, אינטיליגנטית מדי, שהיא רגשנית ומתוחכמת ורבת פאתוס ומודעת לעצמה וצינית להכעיס, בדיוק המתכון שכל נער או נערה בגילאי 11-20 מאינדיאנפוליס ועד טימבקטו ישמחו, לל

איך כותבים ביקורת על ספר כזה?
אוקיי.
אני הייזל גרייס פרטית. יש לי אוגאסטוס ווטרס פרטי אישי שלי לגמרי. קצת פחות פרינס צ'ארמינג אבל בהחלט דומה.
אני חולה בפעם השנייה, הוא נקי כבר חצי שנה, תמיד מתח.
אז שבת אחת הוא מחליט להפתיע, הספר עטוף יפה בשקית שביד שלו וככה אשמת הכוכבים נכנס עמוק לחיי.
מלאה בספקות, אני מתיישבת ונכנסת לעולם הבנוי היטב של <mark>ג'ון</mark>. בתוך שעתיים אני כמו סמרטוט, עם הספר סגור בידיים של

לא, אני לא אחשוף כאן עכשיו את סיפור חיי המרגש והמסורטן [ויש לי כזה] באופן ציני ומניפולטיבי כדי לקבל הרבה תשבחות וכדי שיגידו לי שאני בוגרת ומדהימה ובלה בלה בלה. ממש לא.
אני גם לא אכתוב איך בכיתי לאורך כל הספר, כי זה יהיה שקר. בחיים לא בכיתי בגלל ספר, ונכון לעכשיו אין לי שום כוונה להתחיל עם זה.
אני לא עומדת לפרט ממי שמעתי על הספר, ואיך השגתי אותו, וכמה זה עלה ומי המליץ לי עליו ומי הפושע הנקלה שג

****



מסתבר ש"מחפשים את אלסקה" נכתב לפני "אשמת הכוכבים". כדאי להבין את זה, קודם כל כי "אשמת הכוכבים" בעיניי יותר טוב ויותר בוגר במקצת, אבל בעיקר כי "מחפשים את אלסקה" מרגיש קצת כמו ספר ההמשך המוזר ל"אשמת הכוכבים", רק שהפעם להייזל המקסימה והחכמה-לגילה כבר אין סרטן, היא הפכה לנער בשם מיילס שקורא ביוגרפיות ומתמחה במשפטים אחרונים מפורסמים, את קבוצות התמיכה מחליפים כאן מעונות של פנימיית תיכון באלב

היום הכי גרוע שלי היה לפני כמעט שנה, בקירוב לראש השנה. אני זוכרת שאספו אותנו, את הכיתה, אחרי הרצאה כלשהי, והודיעו לנו על פטירת תלמיד מהשיכבה שלנו מסרטן. השכבה שבה אני לומדת היא שיכבה גדולה, שמכילה 15 כיתות וכ-500 תלמידים, ככה שמן הסתם, לא הכרתי אותו, אבל ידעתי מי הוא. הוא היה חבר של מישהי שהכרתי ותלמיד די מוכר ומקובל בשיכבה שלמד בכיתה שמול שלי, וראיתי אותו כשחגגו לו יום הולדת בכיתה שלו ותלו לו שלט

קרוב מאד לגאוני, כתוב על הכריכה.
איזו הגזמה פראית.
אני לא עומדת לקטול את הספר הזה, אבל גם לא להעניק לו חמישה כוכבים. הוא ספר טוב מאד. באמת. אבל הטררם שעשו סביבו קצת מוגזם.
אני גם לא רוצה לדבר על משחק הרגשות ש<mark>גרין</mark> עושה בספר הזה, ולחזור שוב על הטענה שזה סתם רומן נעורים עלוב, רק שהסרטן משמש פה גימיק.
לא אשפוט את <mark>גרין</mark>. לכל אחד מאיתנו יש חבר או מכר או בן משפחה חולה סרטן. זאת המחלה של המאה שלנו כנר

אני זוכרת את הערב שישי הזה, הייתי רק בת 16 ואבא היה בבית הכנסת וחיכיתי שכבר ישוב הביתה לקידוש.
זאת הייתה תקופה מגעילה, לאבא התגלה גידול שפיר ביד, אבל מבחינתי זה היה סוף העולם.
"זה גידול שפיר, זה לא ממהיר- זה לא סרטן" אמרתי לעצמי שוב ושוב בראש.
אבל כשכל פעם מחדש מסירים אותו והוא חוזר (4 פעמים), זה לא יעזור כמה פעמים אני ישנן את זה, המראות של אבא לאחר הניתוח כשהוא נראה מנופח וחלש ושבור- שוברים

לפני ארבע שנים בערך, מת אצלנו ילד בישוב מסרטן בלב. הוא היה רק ילד, בן ארבע. היה לו סרטן למשך שנה וחצי. הוא הצליח להתגבר, ואז זה שוב חזר.
הדבר האירוני והכואב, ו~ סלחו לי, מעט צפוי במותו; זה קרה בדיוק מתי שהעניינים התחילו להשתפר. כשהמצב נראה טוב יותר, זה בא בבום. בבת אחת. כרעם ביום בהיר, בא לנפץ את התקווה שעוד נשארה.

לא אומר שזה היה מקרה המוות מסרטן הראשון שאי פעם קרה במשפחה שלי, או בכלל בסביבה

לסופרים וכותבים רבים יש מדי פעם מחלה אנושה הנקראת "מחסום כתיבה". יושבים מול הדף הלבן או מול המסך הריק, ושום מילה לא יוצאת. ואם יוצא משהו - הרי שהוא עילג, ורבות המחיקות על הכתיבות. מתסכל משהו. למעשה מתסכל מאוד. יש גם עצות שונות ומשונות להתמודדות, ולא אכנס אליהן כאן. כי אני לקיתי במחלה אחרת, מחלה של קוראים, ונראה לי שצריך לקרוא לה "מחסום קריאה". ככה זה. לא מצליחה לקרוא. לוקחת ספרים מהספריה, ולא מתחי