בעקבות שיטוטי באזורים שמהם התחילה תל אביב לצמוח, הגעתי גם לשרידי בתי הבאר שהיו בפרדסי יפו בראשית המאה הקודמת. בעקבות כך קראתי את הסיפור הקצר היפיפה של <mark>בנימין תמוז</mark> "תחרות שחיה", החוזר אל אותם ימים שעוד היו מתניידים בכרכרות על דרך יפו ירושלים העתיקה, שהייתה עוברת בין אותם בתי באר ופרדסים.
הסיפור והכתיבה של תמוז מצאו חן בעיני מאוד ולכן חיפשתי עליו קצת ומצאתי שהספר הנוכחי, "מינוטאור", נחשב משיאי יצירת

בספר מאוגדות שתי יצירות של <mark>בנימין תמוז</mark>, בסדר הפוך לזמן הופעתן. הראשונה "מינוטאור" פורסמה ב-1980, השניה – "רקוויאם לנעמן" פורסמה ב-1978.
מדוע בחר העורך בסדר זה? אולי, כי דעתו היתה כדעתי - "מינוטאור" היא יצירה הרבה יותר איכותית מ"רקויאם לנעמן".

בשתי היצירות מופיעים כמה מוטיבים דומים: אהבת המוסיקה הקלאסית, כביטוי לאהבת אמנות (תמוז, בנוסף על היותו סופר, עסק גם בפיסול וציור ואהב מאד מוסיקה), נגי

תמונות דהויות

המושבה של העלייה הראשונה היא תשתית חיי, ממנה אני זוכר מעט סיפורים רחוקים כתמונות דהויות שסופרו בידי אבי וסבתי. מעט מראות עולים בזיכרוני כשאני מבקר ברחוב הראשונים בזכרון יעקב. שם אני ניכנס תמיד לחצר וילדר הישנה, מביט במקום המשוחזר ששינה את פניו ומשמש היום מוקד לבתי קפה וחנויות לחפצי נוי. אני חוזר מעט לאחור לשער הכניסה, מביט בתמונה ישנה, אותה קבע בן דודי זוהר כזיכרון לסבא ולסבתא רבא

בד"כ אני אוהבת את הכתיבה של <mark>בנימין תמוז</mark>, במיוחד הבריק בפונדקו של ירמיהו. הפעם, אוסף קצת סתמי בעיני של סיפורים מתחילת המאה ה- 20 בארץ ישראל. לא המשכתי מעבר לסיפור השני.

#
זה הספר הראשון של <mark>תמוז</mark> שאני קוראת. אספתי אותו מהספסל, למרות שמראהו המרוט לא היה מושך במיוחד. הוא הגיע, לפי החותמת שעליו, מספרייה צבאית (חטמ"ר 820 למתעניינים). נראה שקראו אותו לא מעט חיילים. האחרון לא טרח להחזירו, הגיע נקיון פסח והנה הוא על הספסל.

הסיפור מתאר בגוף ראשון את חייו של צעיר בשם אליקום (המבזבז המון מלים כדי לומר שהוא אליקום, לא אלְיָקים. האמינו לי שגם אם היה אלְיָקים, לא היה נרשם כ

לפני, וואו, שבע שנים בערך, הייתי עובד בחנות נוחות של תחנת דלק. חרא של עבודה. משעמם. אבל בונוס אחד היה שם: אם מקבלים את המשמרות לילה אז לא מפריעים הרבה ואפשר לקרוא. אז, לפני שבע שנים (שבע שנים כוסעמק), קראתי את מינוטאור בלילה אחד. מאז, לא נראה לי שקראתי ספר תוך יממה עד אתמול.

ובמקרה יצא שזה היה רקוויאם לנעמן. מצאתי אותו בתחנת רכבת, איפה שהם שמים עכשיו ספרים למשועממים. כל הכבוד להם! מצילי נפשות.

המִינוֹטַאוּרוס ומיתוס הצבר הישראלי

אל הספר מינוטאור של <mark>בנימין תמוז</mark>, נגשתי לאחר מספר שנים של ציפייה. המתנתי לחופשת החג, שאפשרה לי תשומת לב, באמצעותה בקשתי להתמסר לספר, לצאת למסע בעקבות סמליו וחידותיו ולפענח את משמעותם. חשבתי שיש בכוחם להאיר את מיתוס הישראליות והצבר, הנוגעים בי בכאב.

עלילת הספר היא מסע מטלטל, רווי מסתורין ורמזים לעולם הצללים של אלכס אברמוב, סוכן חשאי ישראלי בשנות הארבעים לחי

חוות הדעת מתייחסת לספר "הפרדס"/ <mark>בנימין תמוז</mark>.

מאז 7 לאוקטובר, לא הצלחתי לקרוא ספר אחד מתחילתו ועד סופו, המציאות ההזויה שאנחנו חיים בה סיפקה לי תירוץ טוב (או עלוב, תלוי איך מסתכלים על זה). אבל העובדה היא ש"הפרדס" הוא הספר הראשון שאני מצליחה לסיים לקרוא.

לכאורה, העלילה מתוארת מפיו של אגרונום שמגיע לחלוק את הידע המקצועי שלו בפרדס ביפו, החל מתחילת המאה ה- 20, מתארת את חיי המשפחות שחיו שם בהמלך הש

סופר גאון!! נחשפתי במקרה ל<mark>בנימין תמוז</mark> בספר אחר ("פונדקו של ירמיהו") וכבר אז השתכנעתי שיש פה משהו משובח. זהו ספרו השני שאני קוראת ונהנית מהשנינות, מהתפירה של העלילה, נהדר. ממליצה ממליצה ממליצה. רשמתי לעצמי לחפש עוד ספרים שלו.
נ.ב.- לא אספר פה על העלילה, מאחר שאחרים כבר עשו את זה לפני.