ביקורת ספרותית על רקויאם לנעמן מאת בנימין תמוז
ספר טוב

---

תמונות דהויות

המושבה של העלייה הראשונה היא תשתית חיי, ממנה אני זוכר מעט סיפורים רחוקים כתמונות דהויות שסופרו בידי אבי וסבתי. מעט מראות עולים בזיכרוני כשאני מבקר ברחוב הראשונים בזכרון יעקב. שם אני ניכנס תמיד לחצר וילדר הישנה, מביט במקום המשוחזר ששינה את פניו ומשמש היום מוקד לבתי קפה וחנויות לחפצי נוי. אני חוזר מעט לאחור לשער הכניסה, מביט בתמונה ישנה, אותה קבע בן דודי זוהר כזיכרון לסבא ולסבתא רבא שלנו ולילדיהם אנשי העלייה הראשונה, מייסדי זכרון יעקב. הגברים חובשים כובעים שחורים, על פניהם זקנים ארוכים. הנשים עוטות לראשן מטפחות. כאלה היו הראשונים, אנשי אמונה באלוהים, באדמה ובמשפחה

אני מביט לתמונה של סבתי רחל וילדר, מבטה נוקב, לפניה הבעת קבלת הדין שאפשרה לה לחיות בארץ הקשה הזאת. אני אומר לבני ביתי, הביטו בסבתי, זאת שהכרתי בילדותי, אליה הייתי מגיע מידי פעם, ממש לרחוב הזה, לחדר אחד מושכר ודל. אני שותק ושואל את עצמי, האם אנחנו היינו מסוגלים לעמוד במבחנים הקשים ולשרוד את החיים, את המוות הנורא של הקדחת והתאונות, כמו זאת של סבי שנהרג בצעירתו בעת החריש ?

יש בי גאווה למשפחתי, אני מאמין בערכיה, ביכולת לעבוד קשה ולשרוד, באהבת הארץ וביכולת להיות משפחה מגוננת, ערכים שעברו והתגלגלו בי למה שאני. הם ההיסטוריה שלי המוליכה את חיי הקובעת את גורלי, אותה אני מבקש מידי פעם לספר לעצמי ולמשפחתי ולברר ביני ובין עצמי, האם אבותיי היו גאים במה שאנחנו היום ?

רקוויאם לנעמן, הוא סאגת משפחת איכרים יוצאי מושבה וותיקה ומבוססת שתחילתה ב 1895 ואחריתה ב - 1974, שנה אחרי מלחמת יום כיפור, המייצגת שבר בתולדות הציונות. דרך סיפור משפחת אברמסון, בנימין תמוז מספר לנו אלגוריה לחלום הציונות ושיברו.

מייסד המשפחה הוא אפרים אברמסון, איכר בעל זיקה לאדמה. בניו ונכדיו הפכו לעורכי דין וקבלנים. הציונות ידעה לייצר גיבורים, האיכר, הקיבוצניק ובן המושב, ואחר כך באו הספקולנטים, הפוליטיקאים, הסוחרים והגנרלים, יחד הם היו ככלים שלובים. לצידם של הגיבורים היו המובסים, אלו שלא יכלו להמשיך יותר, הם נעלמו, התאבדו, ביקשו את מותם, או שדעתם נטרפה. חלקם אנשי רוח כנעמן שניגן צללים זרים, אליקום שהלך לאיבוד בסבך האידיאולוגיות, או בלה יפה שכתבה שירים לעצמה ספונה בביתה. הם מיצגים את אלה שנדחקו לשוליים, שלא הסתגלו לארץ הקשה הזאת. הציונות העדיפה כוח ומיליטנטיות על פני הרוח, את החזקים על פני הרגישים, האם הציונות טעתה ?

אפרים מייסד השושלת, ידע לעשות שטיקים ומניפולציות ולגזור מהם את הקופון שלו. פוליטיקה ומניפולציות שהיו להן גבולות. הצעירים לעומתו חשבו אחרת, המטרה מקדשת את האמצעים. בוויכוח שמתנהל בין אורי הנכד, הלומד משפטים למוריו שתפסו אתו מעתיק, לאחר שחזר מהמלחמה, אומר אורי, אינטרס הביטחון גובר על החוק. הציונות אמורה להיות מעל לכל חוק. אם לא כך ננהג, הרי שמדובר בפשיטת רגל אידיאולוגית, ולכן הכרחי שתשנו את החוק ותתאימו אותו למציאות, פונה אורי למוריו בנאום נלהב. את הנימוקים האלה אני שומע היום יותר מתמיד.

הנובלה רקוויאם לנעמן, היא קיצור תולדות הציונות. תמוז כותב בסרקסטיות, בהומור ובחמלה. דרך תיאור משפחת מייסדים וקורותיה, שואל תמוז, האם הציונות היא סיפור הצלחה שהיגע כעת לסיומו, כאידיאולוגיות אחרות שעברו וחלפו מהעולם. האם טירוף נעמן המוזיקאי הוא רקוויאם לציונות, בו המנצחים יהפכו למובסים. האם סופנו להיעלם כמו נעמן ?

סיפורו של תמוז נכתב בסוף שנות ה-70, הוא כמו נבואה רלוונטית להווה. הוא מציב בפנינו דילמה, האם הציונות כאוטופיה, אפשרית ליישום על ידי בני אדם בשר ודם, אם יתעקשו לממשה סופם שיהפכו לאנשים נטולי אנושיות.חלומות לא תמיד ניתנים למימוש, בפרט כשהם מתנגשים בחלומות של אחרים, טוען תמוז. חשבתי על כך, על רקע ימים אלה ועצבות ירדה עלי.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על רקויאם לנעמן