ביקורת ספרותית על זה לא הזמן לפאניקה מאת קווין וילסון
ספר טוב

---

"הקצה הוא שכונת אשפתות שורצת מחפשי זהב, אנחנו פושעים נמלטים, והחוק הכחוש רעב לאוכלנו" - נשמע כמו משפט שיצא ממחולל קלישאות, ולא מהמשובחים שבהם, אבל למעשה זה נוסח הכרזה שכתבה פרנקי ועיצב זיק, שני בני עשרה דחויים במקצת, בעלי נטיות אמנותיות, שבילו קיץ אחד ביחד בעיירה לא חשובה במיוחד במדינת טנסי אשר בארצות הברית של אמריקה. הכרזה הופכת ויראלית - אם כי מדובר בשנות התשעים, האינטרנט בחיתוליו ואף אחד לא יודע מה זה ויראלי - מצולמת ומשתכפלת ומודבקת באינספור מקומות וגורמת לתוצאות שפרנקי וזיק, שבסך הכול רצו לעשות אמנות, לא שיערו.

שני עשורים קדימה, פרנקי מימשה את ייעודה והיא סופרת מצליחה הכותבת לבני נוער, נשואה לרופא שיניים ומגדלת ילדה פיקחית ומקסימה. את האידיליה הזו מפרה עיתונאית שנברה קצת פה ושם וגילתה שפרנקי שלנו, בשבתה כבת תשחורת מתוסבכת בעיירה הנידחת, היא זו שיצרה את הכרזה ואחראית לכל הבלאגן שהיא חוללה. (מכאן ספוילרים) עכשיו פרנקי צריכה לחזור אל הקיץ ההוא ואל זיק, שממנו נפרדה בצורה פתאומית. הדבר הבולט שמתגלה בסוף הרומן הוא ההבדל העצום בין החיים הטובים והמרופדים שיצרה לעצמה הסופרת פרנקי, לעומת החיים העלובים שבהם נתקע הצייר זיק - הוא לא הקים משפחה, גר עם הוריו ולא הצליח לממש את כישרון הציור שבו בורך. וזה מעניין, כי על פניו שניהם התחילו פחות או יותר באותו מקום: בני נוער ממשפחות מפורקות, לא מקובלים חברתית, עם שאיפות אמנותיות, ובסוף - איגרא רמא ובירא עמיקתא.

נתקלתי בשמו של הרומן בסקירה שנכתבה במוסף "שבת" של העיתון המשובח מקור ראשון. הסקירה הייתה אוהדת מאוד ועשתה חשק רב לקרוא את הספר. להפתעתי התקשיתי למצוא אותו בחנויות. חשבתי שספר מתורגם שזכה לסקירה מפורטת בעיתון המשובח מקור ראשון, חזקה עליו שיונח בערימה גבוהה על הבמות בחזיתות חנויות הספרים ולא היא. בסופו של דבר מדובר בספר קריא, אמריקאי מאוד (המתרגמת הוסיפה הערות שוליים המבארות כל מיני מונחים ומושגים מהתרבות הפופולרית האמריקאית) אפשר לקרוא, לא חייבים. לפנים משורת הדין אזכה אותו בארבעה כוכבים.

» ביקורות נוספות של בועז
» ביקורות נוספות על זה לא הזמן לפאניקה