שנת 1946 בספרים

אהבתי לעיין בספר, מי שמעוניין בשופנהאואר יהנה מהקריאה.

סמי גרונימן, מחבר המחזה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר",(שבתרגומו של נתן אלתרמן הפך למחזה זמר מקסים),פרסם את זיכרונותיו בשנת 1946!
גרונימן, שנולד בגרמניה ב-1875, היה עוף נדיר: דתי אורתודוכסי שנעשה ציוני נלהב (ונשאר דתי), עורך דין שתחביבו תאטרון וחיבור מחזות. השנים שהוא מתאר הן ראשית ימי הציונות בגרמניה, שהרצל מככב בהן. הספר מעלה מן האוב את הדמויות שפגש, והוא משובץ באין ספור סיפורים מצחיקים, מוזרים ומפליאים. יש גם פרק שלם עם פרשנותו המיוחדת של גרונימן למחזה השייקספירי 'שיילוק'. על הכל מרחפת בת צחוק אירונית, שמלווה את התבוננותו של המחבר על סביבתו ועל עצמו. למרות העברית הארכאית שבה תורגם הספר לפני שמונים שנה (ואולי גם בגללה - מישהו יודע מה זה 'אכספרומפט'?) קריאת הספר משובבת נפש.

סקירה שנכתבה ע"י אבא שלי:

הספר הופיע ברוסית ב 1936; בעברית ב 1942 בהוצאת "ספרית פועלים".

הקדמה:
את הספר קראתי לראשונה בנעורי. אפשר שקראתי את הספר בבחרותי פעם שניה, כשנתקפתי בתאווה עזה לחזור ולקרוא ספרים סובייטים שתורגמו לעברית פעם נוספת. לאחרונה חזרה עלי תאווה זו, כקדחת חוזרת. חפשתי את הספר ולא מצאתיו. הוא אזל מהשוק למרות שהוא בהחלט ראוי לקריאה גם היום (סטלין אינו מוזכר בו, פעילי הסיעה הבולשביקית במפלגה הסוציאל-דמוקרטית מוזכרים בהופעות נדירות - אולי בניסיון לקבע את מעמדה באירועים ההיסטוריים שאירעו באודסה - למרות הספונטניות של אותם אירועים). לבסוף מצאתי אותו לקריאה חופשית באנגלית במרשתת. השולטים בשפה הרוסית, יכולים למצוא במרשתת את הספר בשפת המקור.

בעזרת השם:
מקור השם בשיר של מיכאיל לרמונטוב בתרגומה של לאה גולדברג.
מִפְרָשׂ בּוֹדֵד מַלְבִּין בָּאֹפֶק
בִּתְכֵלֶת יָם וְעַרְפִלָּיו
מַה יְּבַקֵּשׁ בְּאֶרֶץ רֹחַק
מַה בַּמְּכוֹרָה עָזוֹב עָזַב
שם הספר ברוסית הנו "מפרש לבן בודד".

התוכן:
הספר מספר על אירועים בעיר ב 1905, השנה בה התחוללה מהפכה, שנמשכה לפי ההגדרות המרחיבות עד 1907. עיקר העלילה מתרחשת במחצית השנה השנייה של 1905 וסגירת מעגל (?) במחצית הראשונה של 1906.
הסיפור מתרכז בשני ילדים, האחד בן 11 והשני בן 9 וחצי.
הילד האחד מצטרף לכתה הראשונה בגימנסיה (ה'כיום) בתחילת הספור. זהו ילד סקרן ומשכיל, המכיר את הסביבה, את חיי הרחוב. בשל מוצאו הוא משתייך למעמד האינטליגנציה, דהיינו למעמד הבינוני. הוא בנו של מורה בגימנסיה. אביו שמרן בתרבותו, אולם אינו חסיד המשטר הפוליטי הצארי - המשטר "הלא דמוקרטי" בלשון המעטה. עם זאת, הוא אינו פעיל פוליטי, ומצבו החברתי-כלכלי נוח. בדרך כלל הוא אינו מתנגד להתחברותו הבן לילדי הרחוב, כל עוד הוא ממלא את חובותיו בלמודים ובבית. הילד, עצמו, אמנם מכיר במשטר הפטריארכלי במשפחה, אך מאידך מכיר גם בחוקים "הלא רשמיים" של הרחוב. הוא נכנע מעת לעת ליצריו, ולעתים מזומנות מפר את המשמעת הפטריארכלית ושוקע בביצה טובענית.
הילד השני בן למשפחת דייגים ענייה מרודה. לא מצוין האם הוא המשיך ללמוד מעבר לארבע כתות היסוד. בהיותו יתום גדל אצל סבו ויוצא עמו לדייג לפרנסת המשפחה. הסבא ממעיט לדבר, אולם הוא נציג מוצק של הפרולטריון.
הילד השני הוא עתיר ניסיון חיים, בעל ידע פוליטי. גם הוא נתון ללחצי יצריו, אולם יודע לעצור בעוד מועד. הוא מוציא את חברו אל מחוץ לחוג מחייתו הגיאוגרפי, ומלמדו את אמיתות החיים ואת המידע הפוליטי הבסיסי. בין השניים ברור מי הוא הבוגר. הצעיר הוא הוא המורה והמדריך של בן המורה האינטליגנט. בן המורה נגרר אחריו, ואינו מסרב. נציג הפרולטריון – ילד בן 10, גורר את נציג האינטליגנציה המבוגר ממנו בשנה.

מדוע היה זה ספר אהוב:
המחבר בעל ידע ויכולת תיאורית. כשהוא מדריך את הקוראים במסתורי דיג החופים, אנחנו הופכים – לפחות בתיאוריה – לדייגים מומחים. כשהוא מתאר את הסחר בשוק הקמעונאי ואת העמידה על המקח בין הקונה הקמעונאי למוכר, אנו נהנים מהתיאור המדוקדק, גם באם נוהג זה נעלם מהשווקים בארץ, כבחלק התחתון של שוק הכרמל. כך גם בנושאים אחרים.
הספר נשאר רלבנטי מבחינת החוויות במשך תקופה ארוכה, באופן המאפשר הזדהות של הקורא עם הטקסט. אני נהניתי, למשל, כשגיליתי שבחלק מהמשחקים שהילדים שיחקו ב 1905 גם אני שיחקתי כיובל שנים מאוחר יותר. כמו למשל, שימוש בתמונות גזורות מקופסאות סיגריות מקרטון (אנו לא גזרנו אלא נתקנו אותם בעזרת פקק מתכת של בקבוק שתיה קלה, בעזרת שפשוף על המדרכה), או משחק ב"קלאס שמיים". התרגשתי גם לגלות שגם בתקופת ילדותי היה את הממתק שליקקו הילדים ב"מפרש בודד מלבין באופק" - תרנגול אדום על מקל, שהשאיר יחד עם הסוכר צבע אדום על הלשון.
סיבה שלישית היא שהילדים היו בשר ודם, בעלי מעלות ומגרעות, ניצחונות ומפלות, שמחה ועצב. ניתן היה להזדהות עמם. נכון הדבר שככל שהסיפור התקדם, כך גם הילדים קבלו תכונות "חסמבאיות" – סופר קידס. אולם, גם על כך אוהבים לקרוא.

סוף:
נראה שהסופר לא ידע כיצד לסיים את הספור. בהתאם "לכללי" הריאליזם הסוציאליסטי הוא צריך להסתיים בנצחון ולו זמני המסתיר את הכשלון הסופי.
לסיכום, אין הספר "מלחמה ושלום", אולם הוא בהחלט ראוי לקריאה גם היום. אני נהניתי.

ספר נוסף על האמן הרמן שטרוק. הספר הוא חלק מסדרת ספרים העוסקת בדמויות מפתח בציונות ובתולדות הישוב. אין כאן כל חדש בנוגע לדרכו של שטרוק באמנות והצלחתו בה. מה שכן מעניין ולא קראתי עליו בספרים אחרים הוא מעורבותו העמוקה של שטרוק בפוליטיקה הציונית לפני ואחרי קום המדינה ועד מותו. ספר זה מביא ציטוטים מנאומיו של שטרוק בקונגרס הציוני ומתאר את מעורבותו בקרב קבוצות ציוניות אחרות.
שטרוק השתתף במספר קונגרסים ציוניים ואף נאם בהם, השתתף במספר ועדות וגופים ציוניים והכל בהתנדבות. את המידע קיבל המחבר מאלמנתו של שטרוק ומארכיון ההסתדרות הציונית. שטרוק היה ציוני ושומר מצוות והיה מהאמנים היהודים הגרמנים הידועים ביותר. עיקר גדולתו התבטאה באמנות התחריט שלו.
אמנים אחרים שהשפיעו עליו היו מקס ליברמן שאף הוא יהודי מברלין ואולי גדול הציירים הגרמנים בסוף המאה ה-19 ומוביל תנועת הסצסיון הגרמנית שבאה לתת ביטוי לזרמים מודרנים באמנות, זרמים שקבוצות אמנות ותיקות לא הסכימו לקבל לתוכן, שטרוק אף לימד את ליברמן את אמנות התחריט.
האמן יוזף ישראלס היהודי ההולנדי אף הוא השפיע רבות על יצירתו של שטרוק שביקר את האמן מספר פעמים בהולנד.
לסיכום זה ספר טוב למי שרוצה להעמיק את הכרותו עם האמן, אם כי יש ספרים טובים ומקיפים יותר על האמן ויצירתו ששווה לקרוא לפני ספר זה.

Fräulein Else-1924

"העלמה אלזה" הייתה לנובלה שפרסם ארתור שניצלר. הגיבורה המיוסרת היא אלזה, המלווה ע"י בני דודיה פאול וסיסי מור לכפר נופש איטלקי. היא בחורה נהנתנית ובוהמיינית. תוכניות הנופש משתבשות כאשר אלזה קוראת מכתב מאביה:
"לכן עלה בדעתי שאולי תוכלי לעשות לנו טובה ולדבר עם דורסדיי" (..) "הכסף חייב להגיע בחמישה בחודש בשעה שתים-עשרה , דוקטור פ' – מי זה דוקטור פ'? אה כן, פיאלה – איש קשוח"
(..)"אז רוצים ממני שאסחט כסף מאדון דורסדיי... טירוף.
(ע"מ 16-19).

ההורים של אלזה בוינה- העסקים של אביה פושטים רגל!. הם צריכים את 30,000 אלף גולדן. אלזה תצטרך לקבל הלוואה פון מדורסדיי- שחושק בה מינית תמורת ההלוואה לחלץ את אביה מללכת לכלא בגילו המופלג.

"אם באמת תהיי זקוקה פעם למיליון, אלזה,- אמנם אני לא איש עשיר- נראה מה נעשה. אבל הפעם הפעם אני רוצה להסתפק במועט ,כמוך. והפעם כול מה שאני רוצה, אלזה, זה- לראות אותך".
(..) לכל דבר בעולם יש מחיר, ושמי שנותן את כספו במתנה כשהוא יכול לקבל בעדו תמורה, הוא טיפש גמור. ומה שאני רוצה לקנות הפעם,אלזה, יהיה ערכו גדול ככל שיהיה, את לא תתרוששי כהוא זה אם תמכרי אותו".
(..) כל מה שאני דורש ממך הוא שיורשה לי לעמוד רבע שעה לפני יופיך ביראת קודש"
(ע"מ 45-46).

פון מדורסדיי הזקן והעשיר מתנה את ההלוואה כמו שהארווי ויינסטין היה מתנה את הטובה האישית לשחקנית צעירה...
אלזה נוטלת ורונל – ברביטורטים- סם שהיה מקובל להרגעת מערכת העצבים וכמו כל סם במינון יתר יכול להוביל למנת יתר...
תחילת הנובלה של שניצלר (ועד סופה) מתנהלת במונולוג פנימי של אלזה, ההתחלה ואמצע הנובלה היא כדיאלוג בין אלזה לפון מדורסדיי ומה שמלבה את עיקר העלילה כעמור- הסתבכות משפחתית של האב והפניקה שמגלה אלזה:

"היא הרעילה את עצמה בחשיש. היא רק רצתה לראות הזיות יפות, אבל היא לקחה יותר מדי ולא התעוררה".
(..) "מה, אינך מכיר אותי? הלוא אני המתה...
זו לא סיבה לנשק לי את היד...
מה זה, איפה הקבר שלי?
גם אותו העלימו?
זה בכלל לא בית הקברות, תודה לאל".
(ע"מ 56-57).

גם לי יצא לחלום על המוות... אלזה מתעוררת – מה יקרה?

"אבל אני לא אתאבד. למה שאתאבד? אני גם לא אלך לחדר של האדון פון דורסדיי"
(..) שבשביל חמישים אלף גולדן אני אעמוד ערומה לפני איזה רודף-תענוגות זקן כדי להציל מהכלא איזה לא יוצלח אחד?"
(ע"מ 75-74)

במרדף של דאגות, סיוטים, ורונל ושמוק עשיר ונהנתן הכול הולך ומסתבך- כדרכם של מטופליו של ארתור שניצלר הפסיכולוג שעבד צמוד לפרויד וכתב נובלה המזכירה מאוד את "מכתב של אלמונית" של שטפן צוויג ונגמרת כמו "הכפיל" של דוסטויבסקי ...

נובלה קצבית ופיוטית, עם שלל דמויות בוהמייניות ונהנתניות המבלות את זמנם באירופה של תחילת המאה ה-20. מומלץ.

ספר מעולה שבמעולים לרומטיקן המחפש תאור אוהד של הכפר הערבי בתחילת המאה שעברה הרבה לפני מלחמת השחרור ומתאר את חיי הפלח בהשוואה לתמונות מהתנך החל מלבוש הפלח זימרתו ביתו וכלי הבית חיי היום יום בקיצור אדיר ברשותי שנים ומחפש עוד בשמחה ארכוש עוד אחד

מאבק חלק ב'.
הינו ספר מתוך טרילוגיה שאת חלקה השלישי נבצר מהסופר לכתוב ולהשלים. הספר מתאר תקופה די נשכחת ברשומות ההיסטוריה היהודית, אך יחד עם זאת מעניינת מאוד, והיא מצב היהודים במצרים, סוריה טורקיה, יוון, ובמזרח ומרכז אירופה. כנראה הדרמה הגדולה של המאבק הדתי בין הנוצרים והמוסלמים, כאשר היהודים בתווך סובלים מאלה וגם מאלה, לא עניין כל כך את רושמי ההיסטוריה היהודית, שכן מדובר בערך בין השנים – 1,820 – 1,850 . כ – 320 שנה אחרי הדרמה הגדולה - גירוש ספרד, כ – 150 שנה אחרי הטלטלה המשיחית של שבתאי צבי והייתה זו תקופת מבוכה ומבוקה בעם היהודי, כאשר מבחינה פיזית רבים עדיין משוטטים לחפש לעצמם בית ומבחינה רוחנית קרוע עולם המחשבה היהודית בין שתי תפישות עולם מנוגדות, מצד אחד התרוממות הרוח המשיחית ומן הצד השני החשיבה הארצית והרציונאלית. בספר "מאבק" משלב יהודה בורלא את שתי תפישות העולם הללו לכדי משנה סדורה המנחה את פעולותיהם של שני הגיבורים המרכזיים בספר עמרם נג'רה וחר' יהודה, הוא הרב יהודה אלקלעי הידוע שקיבל מידידו עמרם נג'רה את התנופה הראשונה לפעול ולהקדיש את חייו לשיבת עם ישראל לארצו, לארץ ישראל. כל האמור לעיל הוא רקע המאפשר להבין יותר לעומק את הסיפור עצמו. בתחילתו של חלק ב' מאבק מספר עמרם בגוף ראשון את הקורות אותו, מתוך נקודת מבט של רב ודיין בקהילה קטנה בדמשק. הוא מתאהב בנערה צעירה שהיא אשת איש והסיפור נע ונד בין לשון בגוף ראשון ובין לשון בגוף שלישי. במקביל לסיפור אהבתו, משתדל עמרם להגיע להסכם עם אנשי המדבר, על מנת לאפשר לקהילות ישראל לבוא בקרבם, לעבד את האדמה ולגדל תבואות וירקות, וכך ליצור עם רועי הצאן שיתוף פעולה. בינתיים מתרחשים מאורעות גדולים בין הממלכה העותומאנית ששלטה בשטח ובין המצרי אברהים פאשה, אשר כבש את ארץ ישראל. בעקבות חוסר היציבות בארץ העלילו המוסלמים על היהודים, אירוע המוכר ברשומות בשם עלילות דמשק. השילוב שעושה יהודה בורלא בין המקרה הפרטי והאירועים ההיסטוריים הוא מיוחד, רגיש וחכם, גם השר מונטפיורי שהיה שגריר בריטניה באזור הים התיכון מוזכר בספר, כחלק מהניסיון ליישב את היהודים בארץ ישראל. עמרם נג'רה נפגש עם חברו וידידו רבי יהודה אלקלעי, המכונה בספר חר' יהודה ובהמשך מתוארים חליפת המכתבים ומעשיהם של השנים למען יישוב קהילות ישראל בארץ, כאשר נקודת המבט של שניהם ניזונה מהכמיהה להתחלת הגאולה, אבל באופן שהאירועים הנפשיים והאישיים של הגיבורים, תומכים ברעיונות הגדולים שלהם ולהיפך ומבחינה זו לפנינו רומן, או פרוזה בהגדרה ובשום פנים לא ספר היסטוריה. לסיכום: למרות שמדובר בפרוזה המציגה בסך הכול תקופה של חרדה בקהילות ישראל, לדעתי המובאות ההיסטוריות מחייבות גם התייחסות היסטורית כלשהי, הן לגבי המצב והן לגבי האמונה היהודית. במבחן התוצאה יכולה להיות משמעות כלשהי לכך שבסופו של דבר כשלו הניסיונות של החברה הדתית לארגן את העלייה לארץ ישראל ודווקא אנשי דור ההשכלה הם אלה שהצליחו לעשות זאת 70 שנה מאוחר יותר. יתכן ומדובר בזמן הבשלה של רעיון, יתכן והמאבקים הפנימיים בין חסידים ומתנגדים, בין אורתודוקסים למקובלים ובין רבנים השואפים לשליטת יתר, הם אלו שעקבו את מימוש הרעיון, אולם דעתי בנידון חורגת מתחום הפרקטי לתחום הרוחני יותר, שהוא מבוסס במידה רבה על הספר שלפניכם, תחושת החרדה שליוותה את עמרם נג'רה ואת חר' יהודה, שמא רבנים גדולים יתנגדו ויסכלו את תוכניותיהם, ולכן כאשר הפחד והחרדה משפיעים על תוכנית הפעולה, אז יכולה התוכנית להיות חכמה ומורכבת, היא יכולה להיות מאוד משכנעת, אבל עם כל השכנוע הפנימי ועם כל הרצון הטוב, יתכן והפחד שמא הרעיון לישוב ארץ ישראל יתגלה למתנגדים לו והם יסכלו את מימושו, הוא היה המכשול העיקרי.

ספר המופת "אנשי פאנפילוב" מאת אלכסנדר בק (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001), אודות לחימת באטאליון (גדוד) רגלים בצבא האדום במלחמת העולם השנייה בקרבות להגנת מוסקבה, הוא אחד מספרי הצבא החשובים והמשפיעים ביותר שקראתי. לאורך הספר חנך מפקד הדיביזיה, הגנרל איוואן פאנפילוב, את המג"ד, באורג'ן מומיש־אולי, ושינן לו "תפקידו העיקרי של המפקד – לחשוב, לחשוב ולחשוב" (עמוד 108). שכן, ציין, "במלחמה קיים אויב, והוא לא תמיד עושה מה שרצוי לך" (עמוד 136).

במלחמה חנך מפקד האוגדה, גנרל פאנפילוב, את המג"ד, מומיש־אולי, בטקטיקה, פיקוד ומנהיגות. "הניצחון מתחשל עד לקרב" (עמוד 87), שב הגנרל ושינן לפקודו, שכן ההצלחה בלחימה היא תוצאה של אימונים והכנות קפדניות, ולא רק של מעשי גבורה ואלתור. מה גם, אמר פאנפילוב, שבמלחמה "יקרה הכל. היה מוכן לפי פקודה להתכנס מהר, להיעתק מהר" (עמוד 125). ועוד בר, ציין מפקד הדיביזיה, חיוני לפיקוד על הגדוד, והוא "אכזרי מאוד... אכזרי מאוד: משמעת" (עמוד 64). לכן, תבע המג"ד רבות מאנשיו וקבע כי במהלך האימונים "לחוס – משמע לא לחוס" (עמוד 135). הספר רווי בסיפורים ודוגמאות הנוגעים לערכים חשובים בלחימה ובהם: ערך הרעות ואחוות לוחמים, חשיבות דמות המפקד ועוד. חובה על המפקד לדעת, קבע המג"ד, מומיש־אולי, "שניהול קרב איננו ניהול האש בלבד, או ניהול תנועת הלוחמים, אלא גם ניהול התודעה" (עמוד 203). 

אחד האירועים המכוננים בספר התרחש כשגילה פאנפילוב כי המג"ד נמנע מלתכנן, לצד ההגנה על הקו והצירים פעילות התקפית. "רע הדבר, חבר מומיש־אולי!" (עמוד 89), נזף אז מפקד הדיביזיה במפקד הגדוד. "התדע, חבר מומיש־אולי, מה עוד חסר לבאטאליון? פעם אחת לחבול בגרמנים!" (עמ' 94), הסביר הגנרל לפקודו. "ואז, חבר מומיש־אולי, יהיה זה לא באטאליון, – לא, זאת תהיה עשת!" (עמ' 94). ואכן, כוח מהגדוד פשט על עמדות הגרמנים ושב עם תחושת מסוגלות וביטחון עצמי ששירתו את הגדוד במערכה כולה.

כאמור, המלחמה היא בית ספרו של המג"ד לא פחות מן השיעורים שלימד אותו פאנפילוב. כך למשל, כלקח מפעילות מבצעית מוצלחת, סיפר, עלו במחשבתו "פתאום המלים, שהמחשבה תרה אחריהן מזמן. מהלומה על גבי התודעה! אותו רגע, כיניתי סוף־סוף בשם – ביני לבין עצמי – את סודו של הקרב, סודו של הנצחון בקרב" (עמוד 164). שכן, לאחר "שלקתה התודעה, שנשברה הרוח, שוב אפשר לרדוף, להשיג, להרוג" (עמוד 164). ועוד למד מומיש־אולי כי "את חיל הרגלים צריך לנצור, באש ובתמרון, כשאתה מפלס וסולל לו נתיב ע"י אש, אש ואש!" (עמוד 282). שהרי, בסיכומו של דבר, "זהו כל עיקרה של אמנות הקרב, אמנות הטאקטיקה, – להמום במפתיע את האויב ולנצור את כוחותיך שלך מהפתעה כזאת" (עמוד 164).

הספר כתוב היטב, והוא השפיע על מפקדים בפלמ"ח ובצה"ל ולקחיו (בניכוי וניפוי התעמולה) נותרו רלוונטיים. הספר ניתן בצה"ל כשי לבוגרי קורסי פיקוד בחיל השריון וחיל הרגלים, ובהם קורס קצינים וקורס מפקדי כיתות, וללוחמי ומפקדי יחידות מובחרות. וכך ראוי שייעשה גם בעתיד. באופן אישי קראתי את הספר כמה פעמים. ראשית, בטרם גיוסי לצה"ל, בהמשך בשירותי בצנחנים וגם לאחר מכן. תמיד מצאתי בו תובנות על שדה הקרב, הפיקוד, הלוחם הכשרתו ותפקידו, טבע המלחמה ועוד. כשאחי התגייס נתתי לו במתנה את הספר (גם הוא נהנה מאוד). אחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו על מלחמת העולם השנייה ועל האדם בקרב, אם לא הטוב שבהם.

סוף סוף סיימתי לקרוא את שלושת הכרכים. זאת היתה משימה לא קלה אבל בהחלט שווה את המאמץ. הספר נכתב באנגלית ב1939 ע"י סופר ופילוסוף סיני, שהיגר באותה עת לארה"ב. הספר מכסה את השנים 1900-1937 דרך חייהן של 3 משפחות עשירות המתגוררות בפקין. מספר רב של דמויות שונות ומגוונות מופיעות בספר, החל מאבי משפחת יאו, החכם, הנדיב, בעל הראש הפתוח, שעבר מלהיות קונפוציוניסט לטאואיסט אדוק, וכלה בסוחרי הרואין רודפי בצע. בכרך השלישי מתוארת המלחמה שנכפתה על סין על ידי היפנים. היפנים מתוארים כאכזרים ללא גבול, אנסים, מחרחרי מלחמה, רודפי בצע מתועבים שהשתלטו בהדרגה על אדמות סיניות עד שלסין לא היתה ברירה אלא להחזיר מלחמה שערה. ספר זה הוא ספרו הראשון של לין. לין היה מועמד לנובל. אני מאד ממליצה לקרוא את הספר המרתק הזה.

הרבה ספרים באים לבטא מציאות, או נכתבים בהשראת המציאות. לא כך באוטופיה. אוטופיה באה כאנטיתזה למציאות הדיקטטורית ששלטה באותן השנים (איזור המאה ה-15) באנגליה. המילה אוטופיה מעצם הגדרתה היא חזון שלא באמת ניתן להגשים והוגה המושג הלא הוא תומס מור(וס), מחבר הספר. מור גזר את השם אוטופיה משורשים יווניים. utopia ביוונית זה "לא מקום", או "שום מקום".
הספר נכתב בחלקו בשיטה של דיאלוגים, אבל עיקר הספר הוא בדמות רפאל היתלודיאוס ש"הפליג בימים רחוקים" והגיע למחוזות בכל העולם כולל המדינה אוטופיה בה שהה מספר שנים. הספר מחולק לשני "ספרים" (שמתי מרכאות כי שני הספרים הם באותו הספר הפיסי, והם נכתבו בתקופות שונות). החלק ראשון מציג את ה"עלילה" הבסיסית, שיחה בין תומס מור וחברו פטרוס לבין רפאל. הנ"ל מנסים לשכנע את רפאל להיות יועץ למלך כדי לתקן את המשטר המדיני והוא מנגד טוען שזה חסר טעם. כלשונו "אפלטון ראה מראש ראייה ברורה, בלא ספק כל שהוא, שמעולם לא יסכימו המלכים לדברי החכמים-יועציהם, אלא אם כן יהיו הם עצמם עוסקים בפילוסופיה".
הויכוח ביניהם מתנהל בצורה דיאלקטית ומתפתחת, וכתוב בכישרון רב, כאשר כל צד מנסה לחזק את טענתו בטיעונים נוספים השופכים עוד ועוד אור על הנושא. הויכוח מתמשך לאורך רוב רובו של הפרק, אך הפרק מאוד קצר ביחס לכל הספר (אורכו 48 עמודים). הפרק השני הוא בעצם הסבר של רפאל אודות המדינה אוטופיה, והוא תופס את הנתח העיקרי בסיפור.
רפאל מספר על אוטופיה במגוון של נושאים: צורה גיאוגרפית (אוטופיה היא בעצם אי), שלטונות, אומנויות, היחסים של התושבים בינם לבין עצמם, על העבדים, על עסקי המלחמה, אמונותיהם, ועוד. זוהי משימה קשה לתאר את המדינה באופן כל-כך כללי, לכן מי שרוצה להתעמק בזה שפשוט יקרא את הספר שכתוב בשפה מאוד פשוטה, וכל אחד יכול להבין מה מתרחש.
אם אני מוכרח לזרוק כמה עצמות, אגיד שאוטופיה היא מדינה שאין בה קניין פרטי (לכן תומס מורוס נחשב בעיני רבים לאחד ממבשרי הקומוניזם, הרבה לפני תקומתו), כי התשוקה לקניין לפי שיטת המדינה מנוונת את שכל האדם ורק גורמת לו לרצות יותר תוך רמיסת האנשים החלשים כלכלית חברתית.
גם לעבדים יש זכויות, הם זכאים למזון וצרכים בסיסיים, אין להתעלל בהם, אבל כן הם מולבשים בתכשיטי זהב בתור סימן זיהוי שהוא גם מסמל את הזלזול של התושבים בזהב, שכן הוא לא מביא אושר כלל, אלא רק נזק לנפש האדם. לזהב אין כלל שווי במדינה עצמה, ומשתמשים בו רק כשבאמת צריך, בסחר מול מדינות אחרות, או למען פשרה במלחמות ועימותים וכיוצ"ב.
מור מסיים את הספר במין "אפילוג" לא רשמי בו הוא כותב "בשעה שראפל סיים את סיפורו עלו על דעתי דברים רבים, מארחות חייו של העם ממנהגיו וחוקיו, שנראו לי תמוהים ובטלים". ובהמשך הוא מתוודה "בינתיים איני יכול לקבל דעתו (של רפאל) בכל הדברים שהשמיע באזנינו, אף על פי שהוא בלא ספק בעל דעה רחבה... ואולם אני מודה ומתוודה בנפש חפצה שדברים רבים מצויים במדינת אוטופיה שהנקל ללב לבקש, שיונהגו וייתקיימו במדינות שלנו, אבל קשה יותר לקוות, שבאמת יונהגו ויתקיימו".
הספר שיש לי הוא בהוצאה ישנה מאוד (יצא לאור בשנת 1946) ויש מבוא נרחב וגם נספחים מאוד מעניינים הקשורים כל אחד בדרכם לאוטופיה, ביניהם מאמרים של מארקס ואנגלס, קאוטסקי, אהרון שמואל ליברמן, וחיים ברנר. במובן מסויים הנספחים חשובים יותר מהספר עצמו, כדי להבין את ראיית הספר מזוויות שונות.
הנספח הכי חביב עלי הוא של ברנר שמבהיר שהאוטופיה היא בגדר משאלת לב, והיא אינה באה להציע חזון ממשי, אלא היא באה להתוות דרך לאדם החפץ בכך לבנות משטר מצויין ושיוויוני.
אני בחזוני אולי אשלול הרבה מהדברים המתוארים במשטר של אוטופיה, אבל גם כששוללים משהו, צריך לדעת מה שוללים, מתוך ידע ולא מתוך בורות. אוטופיה הוא מסמך חשוב, שחובה לכל אחד המתעניין בצורת משטר מדיני לקרוא אותו.

אלפיים שנה אחרי אפלטון ו"תורת המדינה" הפשיסטית שלו, וחמש מאות שנה טרם זמננו בעידן התגליות הגדולות, יוצא לאור ספר זה, ספק רציני ספק היתולי ומחברו אינו יודע שארבע מאות שנה אחריו רעיונותיו ילמדו ע"י מהפכני המאה העשרים במטרה להגשימם בכוח. כך הפכה "אוטופיה" למילה נרדפת ונלעגת לנסיונות ליצור חברה מאוזנת ופסאודו-מאושרת. ספר אלמותי ולא קשה לקריאה.

מבחר השירה העברית : ‏למיום חתום כתבי הקדש עד־גלות ישראל מעל אדמת ספרד בשנת ה״א רנ״ב /‏
Mivḥar ha-shirah ha-ʻIvrit : lemi-yom ḥatom kitve ha-ḳodesh ʻad-gelot Yiśraʼel me-ʻal admat Sefarad bi-shenat 5252
‏ערוך ומתקן על־ידי חיים בראדי ; בהשתתפות מאיר וינר

Anthologia Hebraica
Poemata Selecta a Libris Divinis Confectis Usque ad Iudaeorum ex Hispania Expulsionem (A. MCCCCXCII)
Brody, H. / Wiener, M
Leipzig
Insel
Bibliotheca mundi Leipzig, Germany

poemata selecta a libris divinis confectis usque ad Iudaeorum ex Hispania expulsionem (a. MCCCCXCII)