שנת 1945 בספרים

מהדורה ראשונה בעברית של הספר, יצאה ב-1945, והיא גירסה חלקית של הספר.
הספר מחולק ללימוד יומי לפי חודשי השנה, ומהדורה זו מכילה רק את שני החודשים הראשונים, ולא את הספר כולו.

המיוחד בספר הזה שהוא נכתב על ידי הצייר הדגול עצמו במילותיו הוא, בעברית מעט מאוד ספרים עליו, לדעתי אולי עוד ספר אחד שתורגם. יש מונוגרפיות הרבה יותר טובות על מכס ליברמן שנכתבו בשנים האחרונות באנגלית עם הרבה ריפרודוקציות בצבע של יצירותיו, ומי שקורא גרמנית המבחר גדול בהרבה, אך למרות זאת יש לספר הקטן הזה ייחוד משלו מכיוון שאלו מילותיו של האמן עצמו על הציור. הספר מכיל שלשה מאמרים על הציור.

א. הדמיון שבציור
לדעת ליברמן דמיון הצייר הוא המרכיב החשוב ביותר הקובע את אייכות הציור. לפי דבריו "הכושר להקריב קורבנות" כלומר שעל הצייר לסכם את מה שהוא רואה לפניו ולצייר את העיקר, לא העיקר במראה אלא העיקר שנראה לו. יש להבליג על כל מה שנראה לו טפל.
* דמיונו של האמן בולט יותר בדברים שהוא איננו מצייר מאשר באלו שכן.
* אין הצייר מצייר את הטבע כמות שהוא אלה כפי שהוא נראה לו.
* האמנות האמיתי היא אמנם ילידת היד, אך יצירת הדמיון.

ב. הרגשה והמצאה בציור
הציור הוא חיקוי לטבע ממנו שואב הצייר את הנושא שלו, אבל בלעדי הדמיון היוצר, ישאר הציור העתק חסר נפש.

ג. דמיון וטכניקה
*אמנים כמו רמברנט ורפאל ציוריהם דומים עד מאוד לאלו של מוריהם, עד כדי כך שלעיתים נחשבים כיצירות מוריהם.
אין הם מבקשים אמצעי ביטוי חדשים, כלומר אין בהם טכניקות חדשות, אך הטכניקה שלהם נובעת מן האינדיבידואליות האמנותית שלהם, מכאן נובע הסגנון החדש של כל אחד מגדולי האמנים.
* אמן אמיתי הוא רק זה שיש בידו לבטא רעיונותיו בשפה המיוחדת לו.
* הציירים הגדולים ככל שהזדקנו היטיבו לצייר, לא בגלל שידם נהייתה מנוסה יותר כי אם בגלל שהטכניקה והדמיון נהיו מנוסים יותר ומזוכחים יותר. אם בציורים הראשונים של רמברנדט לדוגמא הטכניקה הייתה מעולה, מדוייקת והציורים מפורטים יותר,בציוריו המאוחרים הטכניקה נראית פשוטה יותר, אך רואים את נפשו המזוככת של האמן.

ספר בעל פחות מ100ע"מ, אך מעביר תובנות שלוקח חיים שלמים של ציור כדי להבין.

יוסף אוֹפָּטוֹשׁוּ הוא כינויו הספרותי של יוסף מאיר אופטובסקי (1886-1954), סופר ועיתונאי יידיש, מוצג כמגדולי סופרי היידיש של המחצית הראשונה של המאה העשרים.
הושפע ממיכה יוסף ברדיצ'בסקי ומסופרי הריאליזם הרוסי והסקנדינבי בתקופתו. כתב על ציבור יהודי פולני שלא תואר עד אז בספרות: אנשי שוליים ואנשי סמטאות, יהודים חזקים שלא חששו להשתמש בכוחם. מאמצע שנות העשרים החל לכתוב גם על המהגרים היהודים לארה"ב. בתקופת חייו האחרונה חזר אופטושו לכתיבת רומנים היסטוריים מההיסטוריה של עם ישראל.

ספרון זה כולל 10 סיפורים קצרים, כולם מתרחשים אי שם בעבר הרחוק.

נכדו של בן-סירא- אלעזר בן ישוע הוא חזן בבית הכנסת באלכסנדריה, מצרים. הוא עוסק שנים רבות בתרגום ליוונית של ספרו של סבו "משלי בן סירא". הוא רבה של כת הפרושים באלכסנדריה. אנטיגינוס הוא הוא עובד בכיר בסיפריה אשר מממנת את התרגום, הוא מבקש מאלעזר לשנות דברים מהמקור בתרגום כדי שהוא יתאים יותר לאוכלוסיה היוונית. האם אלעזר יחטא למקור של סבו? האם יפגע בכבוד משפחתו לטובת בצע כסף?

סאבינה פופיאה- טרגדיה- סבינה אשתו של הקיסר נירון גוססת ובקשתה האחרונה מהקיסר היא כי לא ישרפו אותה לאחר מותה כמנהג הרומאים אלה יקברו אותה כמנהג היהודים. נשמעים דברים בעד (ע"י יהודים) ודברים נגד ע"י רומאים.

אליהו בחור- למעשה הסיפור מורכב משלושה סיפורים קצרים שלא קשורים ישירות האחד לשני ויחד מהווים את הסיפור הארוך בספר. אליהו בחור הוא סופר סתם, הוא עוסק בעיקר בתרגום ספרי תורה ופרשנות מעברית לשפות אחרות. בכל אחד מהסיפורים הקצרים כאן מישהו אחר מבקש מאליהו בכור לתרגם בצורה כזו שהוא יצטרך "להחליק פינות" ולחטוא למקור. האם אליהו יסכים לבגוד במסורת ולתרגם בצורה שגויה במתכוון כדי לספק את אלו המממנים אותו?

הספר תורגם ע"י מנשה לוין ב-1945, התרגום ישן והקריאה בו לא מהנה, מאמין שבתירגום חדש הספר היה זוכה ליותר כוכבים. הסיפורים עצמם מעניינים.
אפשר לוותר ולנסות אולי ספר אחר של אופאטושו אם כי אף אחד מספריו לא זכה לתרגום בן זמננו והוא למעשה נשכח לחלוטין. אתן לו עוד הזדמנות.

"...יתכן שזאת הפעם הראשונה שנכתב סיפור על רקע קיבוצי ממש, שהקיבוץ בו אינו תפאורה... שבו הועלתה יריעה כזאת של חיים קיבוציים מתוך התבוננות מרוכזת ומכוונת... ואין לי ספק שהקורא יקבל סיפור זה לא כסיפור על גורל משפחה אחת, שבמקרה זימנו אותה האלים לקיבוץ, כי אם כיריעת הקיבוץ..."
כה כתב ברל כצנלסון על "מעגלות", שיצא לאור בשנת 1945 ועורר ביקורת רבה על שהציג את פגמיה וחולייה של החברה הקיבוצית.
בספר מתוארות קורותיהם של חנקה ומנחמקה, חלוצים בני העליה השלישית וחברי משק קיבוצי גדול בעמק יזרעאל, ככל הנראה עין חרוד למרות שהשם אינו מופיע בפירוש. חנקה ומנחמקה הם אנשים פשוטים, לא מראשי המשק, לא מדברים גבוהות, לא זוכים להערכה מרובה בקרב החברים. החברה הקיבוצית נראית דרך עיניהם של מנחמקה וחנקה כקנאית, קטנונית, מפלה ואטומת לב. בתקופה בה יצא הספר לאור לא היה מקובל כבימינו אנו לתאר את הקיבוץ באור שלילי, והספר עורר שערוריה ודיון ציבורי ער. לשאלה "מדוע כתבת את מעגלות?" שנשאל ע"י תלמיד בית ספר במכתב ענה מלץ:
"רציתי להזכיר, בעיקר לאנשי הקבוצה עצמם, כי העיקר- תמיד ובכל מקום- גם במשטר של קבוצה שהוא משטר של שוויון וצדק, העיקר הוא האדם והראיה לנפשו, למצוקתו, לבדידותו ולסבלו."
מלץ אינו כותב על מנת להכפיש את הקיבוץ, לטעון נגדו מבחוץ, בהתרסה, כפי שנוהגים יוצרים רבים לעשות כיום, אלא מתוך הקיבוץ הוא כותב, ואל חבריו. דרך דמויותיהם של חנקה ומנחמקה השואלים את עצמם חזור ושאול "למה?" כשהם נתקלים באטימות, בהתנשאות וברשעות הוא מציב מראה לחברה חיה, מפציר בה להיטיב את דרכיה משום שהרעיון עצמו טוב. כדבריו של מר שנברג, אביו של אחד החברים הבא לחיות בקיבוץ בזקנתו: "אתם כאן ביטלתם את הממון, את הרדיפה אחרי הממון- ויתכן שכאן יזכרו שוב האנשים בפלא. בפלא שבתינוק, שבעץ, שבפרח. ויהיו אז האנשים אחרים. יהיו אולי יותר טובים."