פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 389 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים זה קצת ארוך... אבל שווה את העשר דקות השקעה... אשמח לביקורת מכל סוג. קסטה
אני מתיישב אל מול המקלדת ונתקע לי הידיים, הראש כבוי, אין זרימה בתוך הים. טוב .. נדליק מוסיקה,
מה בא לי?,
בא לי מוסיקה של חלומות.
אבל זה לא מספיק בשביל להניע אותי , למרות שאני נע עם הצלילים ברכות מעודנת, אבל... אבל חסר לי פה עוד משהו... אוקיי . אני ניגש לבאר כשאני בתפקיד הלקוח והבארמן.
כוס עגולה , לא גבוהה מידי , לא,
קוביית קרח, כן ....קר .
עכשיו עם מי בא לי לרקוד הלילה, עם רוסייה (וודקה), עם תימנייה (ערק) או אולי בכלל משהו הרבה יותר אקזוטי קצבי ומסחרר מכסיקנית (טקילה). הסקוטית (ווסקי) שיושבת בקצה הבר בכלל לא מראה התענינות כלפי נוכחותי הגברית במקום. הרוסייה לעומתה עושה לי עיניים אבל היא לא הולכת בלי השמלה האדומה שלה לשום מקום (מיץ חמוציות). אני פותח את ארון הבגדים והמקרר ריק אין חמוציות. המכסיקנית ניראת לי קצת עייפה.. ואני , במצבי הנוכחי, אני צריך מישהי עם קצת יותר .... איך נקרא לזה ? פלפל.
כן. אני צריך פלפל אולי בא לי בכלל לאכול גמבה עם קוטג'..
לא .
לא טוב.
מה זה קשור עכשיו?
נחזור לעניינו: התימנייה שערה שחור, והיא מסתובבת לה בבאר עם הכובע הירוק שלה. איי, איי, איתך אני רוצה לרקוד הלילה. "מה את שותה?" אני שואל אותה. "אפשר להזמין אותך למשקה?" . "כן אני אשמח" היא עונה בביטחון, "אני רוצה אשכולית אדומה"... "אדומה?" מה אדומה? מאיפה אני יקירץ עכשיו אשכולית אדומה? . "שמעי נשמה אבל יש לנו רק אשכולית רגילה אבל היא בטעם של אדומה" . והיא מושיטה לי את ידה אני מוזג לעצמי כשלישי הכוס ערק , 2 קוביות קרח ומעט מיץ אשכוליות .
קר.
היחיסים ביננו מתהדקים ואני ניגש לנשק את הבחורה התימנייה שזה עתה הכרתי בבאר והשפתיים שלי נושקות את הכוס. והנוזל מחליק לי בגרון.. אחח. טעים.... איתך אני הולך לרקוד הלילה. את מוכרת לי . אני חושב שרקדנו כבר בעבר.
אני ניגש שוב אל המחשב הכוס לצידי והמוסיקה מתנגנת. אני מניח את קצות אצבעותיי על המקלדת .. ו...???? עדיין כלום. אין שום רעיון. מה ? לדבר על עצמי?
טוב... אז ככה אני בן 24 נולדתי ב...
נו באמת?
פאק ואני כבר לא בן 24 אני עוד מעט בן 26.
26... ואין לי רעיונות לכתוב עליהם, אין לי יותר ערק בכוס... וואו .... זה היה מהיר, מתי זה הספיק להגמר?
הדייט הראשון שלי עם התימנייה נגמר, והיה לי כל כך טוב שבא לי דייט שני. אני הולך ומוזג לעצמי עוד כוסית של ערק. "כמה טוב לראות אותך שוב, אני מניח שאנחנו עוד נפגש כמה פעמים במהלך הערב הזה" והיא מסמיקה ומתמסרת.
כן טוב אז אולי אני יספר לכם על החלומות שלי . או שאולי אני ינסה לספר לכם על כמה חרא לי. זה הרי קטע טוב באומונות... עצב מוכר... זה טוב להיות עצוב, תמיד קל להזדהות עם עצב, קשה לנו עם שמחה. שמח זה נראה קצת מפחיד
"היי אתה שמה מה אתה שמח?, מה את לא צריך לקום לעבודה מחר.?"
"מה אתה לא צריך לשלם את המשכנתא או השכר דירה, או הארנונה, או הטיפול של הרכב, או את הכנס כי חנית באדום לבן? ומה עם הבריאות? מתי הלכת לרופא שיניים לאחרונה? שלא נדבר על בדיקת דם, יש מלא מחלות חדשות שגילו באוניברסיטה "לחקר המחלות שאין להם תרופות ויש להם שמות מפחידים" ולא שמעת על המלחמה שמתחוללת איפה שהוא בעולם, ועל האסון טבע שקרה באיזה שהוא מקום על הכדור, והשביתה, והימין והשמאל. והמחיר של הדלק, גם כן פוליטיקאים, בקיצור יש לך הרבה סיבות לא לחייך הבוקר"
ככה הוא אמר לי (האיש שרץ אצלי במוח)
"תשמע תקשיב ותאזין ותנסה להבין, לא אכפת לי, אולי זה ישמע שחצני, אולי זה לא נראה טוב בעיני אחרים להיות שמח ולחייך, אבל מה אני יכול להתלונן, בסך הכל יש אוכל יש מיטה ויש נשים לעיתים קרובות בחיי, אז אני שמח. כן אני שמח. וטוב לי. ואני אחייך. ולא אכפת לי מהרופא שיניים. אני אחייך מאוזן לאוזן, אצעד ברחובות לקול תרועות ושופרים ואכריז . רבותיי אני אדם שמח. למרות הכל אני שמח. כי אני זה אני . טוב לי . יכול להיות יותר טוב, אבל גם יכול להיות יותר גרוע. אז בינתיים טוב לי איפה שאני . אז אמשיך ככה. לחייך לעיני כל ."
אוקיי אז אני לא יכול לכתוב על עצב כי בסך הכל אני אדם שמח נכון לרגעים אלו.
אז על מה?
על מה אני יכול לכתוב?
מה יש לי לספר לכם שעוד לא שמעתם?
מה יש לי לחדש לכם?
אולי נדבר קצת על החיים שלי. טוב אז עכשיו אני תקוע. אני נמצא בצומת, יש איזה חמש שבילים, שכולם מובילים אותי לאותו סוף, אבל הנוף שאני עובר בדרך משתנה בין שביל לשביל. יש שבילים מתונים, יש שבילים הרריים. ואני.. מה אני ? עלה נידף ברוח.. איזה החלטה גורלית.
לאן לפנות?
יש חמישה שבילים... שהם מתפצלים בתוכם לעוד אלפי שבילים. כל יום שאני קם בבוקר ומחליט החלטה אני יורד משביל אחד ועולה לשביל אחר. אבל השבילים שנצבים לפניי כרגע, הם שבילים ארוכי טווח , שבילי חיים.
לימודים?
עבודה?
טיול?
זוגיות? או אולי בכלל לעבור לגור במקום אחר ולשנות אווירה? וואו העולם הזה מסובך. אחת הבעיות הגדולות לדעתי היא שהמגוון הוא כל כך רחב ואני כל כך רוצה לטעום מהכל. וכל השפע הזה שקיים לפני פשוט מבלבל אותי . אז אולי אחליט לא להחליט. לא עכשיו... אולי מחר, מחרתיים נמשוך עוד קצת את החבל, עד שהוא יתחיל להיקרע. ואז ללא כל הודעה מוקדמת אבצע את ההחלטה שאף אחד לא ציפה לה.
בום!!!
אני ייסע פתאום להודו. טבע , רוחניות, חופש ונשים יפות. אבל מה אעשה כשאחזור אולי אני בעצם אתחיל ללמוד .. כן ... זה נשמע רעיון טוב, למה להיות פזיז? נלמד , נרכוש מקצוע, אהיה אקדמאי, אמא בטוח תיהיה גאה. ואז מה?
אטייל אחרי הלימודים?
אבל.... אני יהיה כבר מבוגר מידי בשביל לטייל. טוב אולי נתחיל איזה קריירה בעבודה ונחסוך קצת כסף... שיהיה לי עם מה להתחיל אחרי הטיול... מה הלחץ ללימודים עכשיו? מה כי כולם לומדים? לא רוצה ללמוד! אמא הבן שלך לא רוצה להיות אקדמאי! הוא רוצה לעבוד לעשות כסף , לפתוח עסק, לקנות דירה ואז אני אצא לטייל, אשכיר את הדירה ומהכסף של השכירות אממן לעצמי את הטיול. אחלה רעיון... בשביל לקנות דירה אצטרך לעבוד עשרים שנה (חישוב גס ללא משתנים ופרטים שנוספים פתאום בחייך כמו לדוגמא: אישה וילד). לא רעיון טוב הרעיון הזה . ליישם את הרעיון של הטיול היה נשמע לי אישית הכי פשוט. אז לדעתי . רבותיי. התקבלה החלטה ברוב קולות, ובפה אחד (יש רק פה אחד וזה הפה שלי) אני נוסע לטייל חברים.
כן
לטייל..
לאן?
או.... יפה.... זו שאלה ממש טובה. כי אין לי מושג איפה אני רוצה לטייל .
נתחיל פה קרוב בים המלח . אחר כך נתרחק קצת לאזור ירדן.
ואחרי זה מרוקו.... ומה עם אמסטרדם? מה לא נקפוץ לאיזה סוף שבוע? האמת אני ממש רוצה להגיע לפיליפינים. וגם יש לי חבר בגואטמלה . אפריקה מדהימה. ועדיין לא הייתי בדרום אמריקה. ומה עם קצת רוחניות בהודוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו.
אפילו לקבל החלטה ממש פשוטה כמו לאן אסע לטייל אני לא מסוגל לבצע. יכול שזה כי אני לא אסרטיבי מספיק?, אומנם הייתי מפקד בצבא , אפילו הייתי סמל מחלקת לוחמים בצנחנים. (נשמע טוב) הייתי סמל מחלקה בכוחות המוצנחים של צבא ההגנה לישראל (נשמע בן זונה). אבל לקבל החלטה כמו לאן אסע לטייל אני לא מסוגל.
אבל בינתיים ים המלח נשמע לי כמו יעד אטרקטיבי מספיק בשביל להתחיל בו את המסע שלי. וככה בשעה 2 בלילה אחרי שני ריקודים עם התימניה מהבאר. אני מכניס אותה ואת הכובע הירוק שלה לתוך התיק. חוטף גם את האשכוליות. צידנית עם קרח , פנס ראש, חולצה לבוקר, אוהל...
לא...
לא צריך אוהל ...
אשן תחת כיפת השמיים.. אסתכל על הכוכבים. יש לי הרבה על מה לחשוב.
מזרון ספוג, מחצלת, ערכת קפה (חובה) קצת כסף ו...זהו.
נכון? לא שכחתי כלום?
יוצא מהדלת... נועל אותה אחרי ומזמין מעלית. אני אשקר אם אגיד שכשלחצתי על הכפתור של המעלית הייתי שלם עם ההחלטה שהשעה היא 2 בלילה ואני בדרך לאוטו בנסיעה לים המלח לבד.
אבל מה רע בלהיות קצת לבד? קצת לחשוב... לקחת הפסקה מכולם. ומעצמי.
אני נכנס לרכב.
הופה .... שכחתי פלאפון! אין לי סיכוי לשרוד בלי פלאפון. איך אנשים פעם שרדו בלי הפלאפון, איך היה אפשר לחיות בכלל בלי הפלאפון . בסדר... נניח בסוף השבוע אפשר, אנשים נחים ולא אכפת להם מאף אחד חוץ ממנוחת השבת שלהם. אבל באמצע שבוע בלי הפלאפון? תגידו לי אתם השתגעתם או מה? אמא שלי תקפיץ את הכוחות המוצנחים של צה"ל לחפש אותי ברגע שלא אענה לה יום שלם. ובגלל שאני לא רוצה שמחלקה שלמה של לוחמים מסכנים התעוררו באמצע הלילה בעקבות העדרותי הלא צפויה. אני עולה חזרה להביא את הפלאפון בידיעה ברורה שיכול להיות שאני לא אשוב לאוטו ואשנה את דעתי ואשאר לישון בבית.
אבל לקחתי החלטה כבר וארזתי את התיק.
מעולה.. קדימה נוסעים. אני נכנס לרכב, מדליק לי את הרדיו, אף פעם אין לי קליטה ברדיו ואני כל פעם מתבאס על העניין הזה מחדש. אתקן את זה שבוע הבא.. ואם זה באמת יתבצע כנראה שבא שלום ואין אלימות ואין עוני ואין מחסור בעולם ודובי אכפת לי ירקדו ברחובות לצלילי המוסיקה של רחוב סומסום. אני שם את הדיסק הקבוע שלי. שיש בו את כל סוגי המוסיקה שאני אוהב. ואריק אינשטיין כרגע יכול להנעים לי את הנסיעה המיוחדת שלי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה