את הרומן הזה ניתן להגדיר כרומן הארכיאולוגי של השנה. רומן שכל כולו תלי תלים של חפירות, גבעות ענקיות של גבבת מלים, הרהורים על גבי הרהורים של גיבורת הסיפור ולפחות זו המספרת אותו. החפירות אינן מובילות לשום דבר ממש ושום דבר ממשי באמת לא קורה במה שמוגדר כסיפור אהבה גדול. הספר מוגדר גם כאחד מעשרת רבי המכר וזה תמוה כמו כל רב מכר נבוב.
במה דברים אמורים? הרעיון הבסיסי הוא מזהיר או שערורייתי, תלוי כמובן מה נקודת המבט שלכם, מאיזה צד פוליטי אתם ומה דעתכם על כבוד האדם וחרותו. אוקיי, אז במה מדובר? מדובר בגידול שיבוטים אנושיים לצורך שימוש בגופם כתורמים לחולים במחלות קשות. האם צד זה מפותח בספר? לא ממש. מה כן מפותח? גבבת המלים.
קאתי, טומי ורות הם שלושה ילדים הגדלים בפנימיה היוקרתית היילשם בבריטניה. בפנימיה זו גדלים השיבוטים הנטולים כל יכולת רבייה עתידית. הם גדלים אמנם ככל ילד אחר בפנימיה אחרת, אבל בגיל 16 הם עוברים למרכזי התרמה, אינם חופשיים לעשות כרצונם, אך פרט לכך חיים חיים של תורמים או CARER, כזה הדואג לרווחתם של התורמים האחרים. בין לבין הם די חופשיים ונהנים ממוזיקה, סקס וטיולים. אין זה עניין של מה בכך, אבל גם דבר זה לא זוכה בפיתוח.
טומי וקאתי חברים מקטנות. אין זו חברות כי אם רעות עמוקה. הם מחליפים רשמים ומחשבות ורק בהתבגרותם יהפוך הקשר בין רות וטומי לקשר של חברות מינית ויסתיים בקשר של חברות מינית כשקאתי היא ה-CARER של טומי. נו, אז יש סיפור או לא? לא. הכל אנקדוטות קטנות וקטנות קצת פחות מחיי השלושה כשרק בעמוד 68 מקבלים רמז ראשון למהותם של הגדלים בהיילשם, רמז נוסף וקלוש מגיע בעמוד 72 ולאחר מכן בעמוד 80. רק בעמוד 150 נאמרים דברים מפורשים, אבל אז הקורא כבר עם הלשון בחוץ לעומת הסיפור הקלוש, הכתוב כתסריט לסרטי אוירה עתידי, מן שובר קופות כזה. יש סרט באמת והוא כנראה שובר קופות. מסכנות הקופות.
ב-30 העמודים האחרונים נודע סופית שהפנימיה אינה קיימת עוד, אבל לטומי סיפור לא פתור מהעבר (הצורך להרשים בעשייה אמנותית, וטומי נטול יכולת כזו, אז) והצורך של קאתי להבין מה התרחש באמת. מאחר ועד עכשיו לא קרה הרבה, נותיר לסקרנים שבקוראים להגיע לסיום ולהבין שגם אז אין הרבה למרות המפגש המסקרן בין "מחנכת" הכיתה של הגיבורים ושל המנהלת.
אישיגורו היה ונותר סופר של ספר אחד בלבד: שארית היום המונומנטלי. הנובלה שלפנינו מכילה את כל חומרי הנפץ הנחוצים לספר גדול: השערוריה של גידול בני אדם לצורך קציר איברים מגופם, גידולם ללא סביבה משפחתית ואי בהירות בנוגע להמשך חייהם לאחר ניתוחים חוזרים ונשנים יכולים לספק חומר לספר עב כרס. אישיגורו פשוט לא בנוי באמת לטפל בנושאים כאלה ולא שהוא בכלל ניסה. למעשה, הרצון ליצור מהספר סרט מכניס ניכר בכל עמוד ועמוד, העטיפה של נושא שערורייתי בעטיפה רומנטית שקוף ואפילו נחשב בעיני בחירה קלה מדי, נלוזה מדי ומעליבה את האינטליגנציה, למרות שאני מבין שהוא ניסה לעדן את הנושא הקשה בסיפור אהבה. אבל גם בסיפור האהבה הוא טיפל בצורה גסה כשאמר מפורשות ובצורה בוטה שעניין המוסר יורד מהפרק והסקס חופשי כל עוד אין היריון אפשרי ואין יכולת להסתבך.
אז למה טרחתי והגעתי לסוף? אישיגורו יודע לכתוב בצורה מושכת כך שבסופו של דבר מבינים אמנם שהזמן הושחת לריק, אבל מסתפקים בקטילה מנומקת לרעיון גדול הכתוב בכישרון די קטן וכזה ההולך ומתמעט. לא שזה ימנע מאישיגורו לכתוב עוד, מהקוראים לרוץ לקנות ולקרוא ולחשוב שלפניהם עוד רומן גדול.
