לאחרונה אני נתקל בספרים שסופריהם מנסים מאוד להשיג משהו, אך לראייתי מפספסים את המטרה. על אף הכישלון הספרותי שנקרא "קין" (האחרון של סאראמאגו), היו לי דווקא ציפיות די גבוהות מ"הבשורה" - מהספרים המוכרים יותר והמהוללים יותר של הסופר. אבל כבר באמצע הספר הבנתי שההתעסקות של סאראמאגו עם האלוהים והדת היא מעבר לסתם ביקורת. מדובר בקנטרנות, ילדותיות ופלצנות... כמו ילד קטן שעושה דווקא רק בשביל תשומת לב - טיעונים שנעים בין התחכמויות ציניות לבין ניסיון עלוב להיות פרובוקטור. הספר לא מעניין, ההשקפות שלו לא מחדשות שום דבר והדמות הכי סימפטית בו היא זונה. הטוב: שואף בכל מחיר להראות גם את הפגמים של "האבא של כולם". הרע: שאיפות לחוד וביצועים לחוד. המכוער: לא ביקורתי ולא סאטירי... סתם מנסה לטלטל, אך ללא הצלחה.

מה הניע אותי לרכוש את הספר, לא זכור לי. אולי מהסיבה שלשם שינוי רציתי לתת הזדמנות לסופר/ת ישראלי, לאחר שנים ארוכות של הגליית ספרות ישראלית מהספריה שלי. את הספר סיימתי ב-9 שעות (בואו נתעלם מהעובדה שיש לי קצת יותר מידי זמן פנוי) והביקורת שלי עליו היא אחת: נוראי. זה מתחיל מצורת הכתיבה החובבנית באופן בולט וממשיך בניסיון המאולץ של הסופרת להיות פרובוקטיבית ולהציג עצמה כ"ילדה הרעה של עולם הספרות" על ידי שימוש במילים בוטות שאין להם באמת מטרה. ברמה העלילתית, לא ממש הצלחתי להבין מה הייתה הפואנטה בסיפור. לא הייתה לו שום משמעות והוא נראה יותר כמו יומן אישי של כמה קלישאות תל אביביות אקצנטריות. החטא העיקרי של הסופרת הוא ביצירת דמויות שגם בעוד מיליון שנה לא יעוררו בי הזדהות. הן הפכפכות בצורה שלא תיאמן, מיזנטרופיות וצבועות, ולמעשה, ההרגשה היחידה שעוררו בי היא תחושת בחילה ותהיה: "איך ולמה המטומטמת הזאת עדיין לא התאבדה?..." הדמויות הנשיות משתמשות יתר על המידה במילים כמו "להזדיין", "למצוץ", "שפיך" ועוד, מה שאמור, אני מניח להפוך אותן לחופשיות, חזקות ומשוחררות ש'לא דופקות חשבון'... בפועל, זה פשוט יוצר דמויות בהמיות ודוחות, אפילו לעומת הדמויות הגבריות בספר. במילים אחרות, על אף שלא היו לי ציפיות מהספר, הוא עדיין הצליח לאכזב אותי מאוד.

יש ספרים שנראה כאילו נכתבו רק למען הדמויות שבהם, ולמעשה העלילה הינה משנית עד זניחה. "החיפוש אחר תיבת נח" הוא מהספרים האלה. נראה שלסופר היה גימיק, איזשהו רעיון לכאורה מהפכני, בכל הנוגע לסודות תיבת נח. אבל מאחר ואפשר לסכם את אותו רעיון בלא יותר מכמה שורות, החליט מר מוריסון לבנות סביב הגימיק שלו סיפור שלם שיראה יותר כמו סרט הוליוודי מאשר רומן מתח/הרפתקאות. והלוק ההוליוודי אכן שולט כאן: הדמות הראשית בספר, הוא הגיבור ההוליוודי האולטימטיבי - הוא נאה מאוד, יפה בסגנון הגברי מבלי להיראות חלילה נשי, הוא שרירי ואתלטי, הוא חכם ונבון, רגיש, אלמן - כלומר מספיק מבין ואיכפתי כדי שיתפקד במערכת יחסים מחייבת.. אבל לא גרוש, כדי שלא נחשוב לרגע (ירחם השם!) שמישהי לא הסתדרה איתו. - במילים אחרות, כל היתרונות שגבר יכול להכיל בחובו, עם מינימום החסרונות. הגיבורה הנשית-ראשית בספר לא יכולה להיות שונה מהגיבור-זכר שלנו, לכן גם היא יפייפיה הרפתקנית, חטובה ואמיצה, אך גם ארכיאולוגית נבונה ורגישה שיד הגורל הפגישה בינה לבין טיילר לוק. אפילו דמות הנבל הראשי בעלילה מתואר כאדם המושלם, החתיך, החכם (הגאון, למעשה), העשיר והכריזמטי, כאשר החיסרון היחידי שלו הוא שהוא ה"באד גיא". אפילו הוליווד כבר הבינה שהדמויות המושלמות זה כבר קונספט מופרך... חבל שהסופר כאן עדיין לא הבין. בין משפטי מחץ של סרטים מצויירים, טכנולוגיה שגובלת במדע בידיוני ודמויות לא אמינות בשיט, בויד מוריסון מצליח לעשות הרבה רעש וצלצולים, אבל לא יותר מידי מעבר לכך. הטוב: החכמתי לעתיד - עוד סופר לרשימה השחורה. הרע: לא אמין ולא מעניין. המכוער: בהינתן ההזדמנות הנכונה, גם אנשים חסרי כישרון יכולים להיות סופרים.

איום ונורא! יותר מחודשיים בזבזתי על הספר הזה רק בגלל עקרון אישי (מטופש לעיתים), שאומר שלא מפסיקים ספר באמצע. המלחמה הייתה קשה, אך לבסוף נכנעתי ונטשתי את הספר בערך בחציו. מדובר בסיפור היפי-רוחניקי בסימן הגאווה... מדובר למעשה בסיפוי יציאה מהארון (שנראית לעיתים כפויה, יש לציין), עטוף בעלילה היסטורית. מטופש עד כדי גיחוך לגרוס כי 'כוח אהבה-גברית-אלוהית' (בחיי שאני לא ממציא את זה) הוא הדבק שהחזיק גדוד של לוחמים מיומנים. כמו שתיאר פה במדוייק עומר ציוני בביקורת שלו, הספר כולו הוא שיר הלל לקבילה הגאה, עם ערבוב של מוטיבים שנראים כאילו ממש הועתקו מסרטים וסדרות כמו '300' ו'ספרטקוס'. אני לא קטנוני. אני מתעלם מהעובדה שעצם קיומו של "גדוד האוהבים" מוטל בספק ע"י חלק מההיסטוריונים. מדובר בסיפור בדוי, והרקע ההיסטורי הקיים או לא קיים שלו פחות רלוונטי. אבל לטעון שאיזושהי אנרגיית אהבה נסתרת היא שהפכה את הגדוד לבלתי מנוצח, או תיאוריית 'הלוחם האחד' המגוחכת... אלה הופכים את הספר מאיכשהו סביל לפשוט בלתי נסבל. מונחים כמו 'אש האמת' או 'כוח האהבה' והסגידה לדמותו של מייסד הגדוד, אמפינונדס, הופכים את העלילה הממילא מעצבנת, למתחנפת ממש. הטוב: הפוטנציאל טוב והנושא של גדוד המורכב מזוגות אוהבים מעניין. הרע: הביצוע. התיאורים המשתפכים, ההערצה למושג האהבה בכלל והאהבה-הגברית בפרט, הסגידה למנהיג האלילי אמפינונדס... נשמע יותר כמו ספר שכנוע למה יציאה מהארון היא כה אלוהית. מסתמן מהספר, שגם אם אתה סטרייט, אתה בעצם פשוט לא יודע שאהבה גברית היא הדרך הנכונה שלך. המכוער: הומוסקסואליות מוצגת בספר כ'אמת היחידה', משל אין מדובר בנטייה מינית או משיכה, אלא במוחלט אחד ויחיד. וכל השאר? אהבת גבר-אישה? רצון למשפחה? כל אלה לכאורה הם הבל-הבלים שהחברה התעקשה כביכול לכפות על אזרחיה. למרבה הצער, הדבר אולי נכון כיום - נראה שעם המודרניזציה, דווקא בנושא זה הפכנו חשוכים יותר - אבל מדובר בתקופה שבה הומופוביה לא הייתה נפוצה כמו בימינו. לאמיתו של דבר, יחסים הומוסקסואליים היו מקובלים ונפוצים בתקופות העתיקות בחברות מסויימות (להוציא איסורים מטעמי דתות שונות).

"יש סאטירה, יש אנטי-ממסדות (דת, במקרה הזה), יש שאלות מוסריות, יש הומור והכי חשוב... יש סאראמאגו" - זו נוסחה שמעולם לא איכזבה, נכון?... גם אני חשבתי ככה. לצערי, הפעם התאכזבתי קשות. אם נשים בצד לרגע את קונספט ה"קפיצה בזמן" המאוד מאולץ והרעוע משהו (שבכמה מקרים גרם לי לעצור ולהגיד בקול רם "מה הקשר?!"), ואפילו אם נתאמץ להתעלם מההתעקשות של סאראמאגו להעיק עלינו עם שפה שמאוד לא מתאימה לאופי הספר... "קין" הציג מעל להכל עצלנות, קטנוניות וניסיון להגיד משהו על האלוהים שהסופר המהולל כל כך נגדו. אבל למעשה, סאראמאגו לא אומר שום דבר מיוחד. והסיפור שלו אפילו לא יכול להיקרא פנטזיה. מדובר באוסף של סיפורי תנ"ך, שהחוט שמחבר ביניהם הוא לכאורה קין המקולל, כאשר בניסיון ליצור 'טוויסט', הסופר שלנו מציג עצמו כילד בן 7 שהמורה שאלה אותו מה נלמד בשיעור האחרון בתורה. הטוב: יש פה ושם כמה נקודות למחשבה, כמו גם הקונספט הכללי של הצגת הצד הפחות חיובי של אלוהים. הרע: כל השאר. באמת ובתמים. המכוער: מהספר האחרון שלו, ציפיתי ליותר השקעה ופחות "בואו נרכב על הגל של כל הקודמים שלי".

"יש סאטירה, יש אנטי-ממסדות (דת, במקרה הזה), יש שאלות מוסריות, יש הומור והכי חשוב... יש סאראמאגו" - זו נוסחה שמעולם לא איכזבה, נכון?... גם אני חשבתי ככה. לצערי, הפעם התאכזבתי קשות. אם נשים בצד לרגע את קונספט ה"קפיצה בזמן" המאוד מאולץ והרעוע משהו (שבכמה מקרים גרם לי לעצור ולהגיד בקול רם "מה הקשר?!"), ואפילו אם נתאמץ להתעלם מההתעקשות של סאראמאגו להעיק עלינו עם שפה שמאוד לא מתאימה לאופי הספר... "קין" הציג מעל להכל עצלנות, קטנוניות וניסיון להגיד משהו על האלוהים שהסופר המהולל כל כך נגדו. אבל למעשה, סאראמאגו לא אומר שום דבר מיוחד. והסיפור שלו אפילו לא יכול להיקרא פנטזיה. מדובר באוסף של סיפורי תנ"ך, שהחוט שמחבר ביניהם הוא לכאורה קין המקולל, כאשר בניסיון ליצור 'טוויסט', הסופר שלנו מציג עצמו כילד בן 7 שהמורה שאלה אותו מה נלמד בשיעור האחרון בתורה. הטוב: יש פה ושם כמה נקודות למחשבה, כמו גם הקונספט הכללי של הצגת הצד הפחות חיובי של אלוהים. הרע: כל השאר. באמת ובתמים. המכוער: מהספר האחרון שלו, ציפיתי ליותר השקעה ופחות "בואו נרכב על הגל של כל הקודמים שלי".