לאפיין את בורחס באופן הזה, וזה גם לא נשמע נכון אלא לגבי מספר קטן של סיפורים. כיוון שאיני יכול לפרט כאן מדוע אני סבור כך מבלי להסביר כיצד אני מבין את בורחס, ואינני מעז לעשות זאת עדיין, כל מה שאני יכול לומר מסתכם בפניה - קראו את בורחס, ותראו שזה לא נכון.
מי שמסמיק מהערותיו של הולמס הם בדרך כלל הפושעים שהוא תופס. לסטרייד מאוים ע"י הולמס משום שהולמס חושף את תפקודה החסר המשטרה ושלו. החברה בהחלט לא מנדה את שרלוק הולמס, הוא ידוע ומוערך בידי הרבה אנשים בציבור שבאים אליו מכל קצווי בריטניה (ואירופה.) ה-"סמים" ששרלוק הולמס נוטל לא הופכים אותו למסומם. למסומם אין כושר ניתוח כשל הולמס (זה איננו במובהק שימוש לרעה בסם, ביחוד כשמדובר בתקופה בה תופעת ההתמכרות והנזקים הבריאותיים של חומרים אלו לא היו מוכרים.) כשהולמס מבטל את דעתו של מישהו אחר, האם זה שונה מתגובה קצרת רוח של מורה בבית הספר שמקבל תשובה רשלנית מתלמיד שנשאל שאלה, או מטפיחה של מנתח מוח מומחה על ידו של מתמחה מפוזר שתחת סמכותו? - לא. זו לא גסות, זהו מבע סביר ומתבקש. הולמס איננו גאון מן הטיפוס שאת מתארת. בתוך התחום הרחב של אינדיבדואליות רציונלית יש מקום לשוני מסוים בין אנשים. זה שהולמס איננו אדיב כמו נזירה וידידותי כמו אדם עם 1000 חברים בפייסבוק לא הופך אותו ל-"אספרגריסט מנותק, אנטי-חברתי גס ובוטה." אולי לא היית רוצה אדם כמוהו בין חבר ידידיך, אך לומר עליו כל זאת זה לא נכון. גאונים מן הסוג ההוא דווקא ישנם בספרות. מוריארטי לדוגמה, או מוצרט ב-'זאב הערבות' של הסה על הצחוק ה-"קר והמטהר" שלו שנובע מעליונותו המוחלטת העל-אנושית, או אפילו סוקראטס הדיימוני של אפלטון שהלגלוג האירוני שלו נעשה כה מתוחכם וכה מעודן עד כי אנשים סביבו כמעט ולא חשים בו. אך (לפי דעתי) שרלוק הולמס איננו כזה.
נהנתי לקרוא אותה. אך האם באמת דויל לועג לווטסון ע"י השוואתו להולמס? אני לא השתכנעתי שכן. הולמס הוא כמו פסנתרן וירטואוז או מרים משקולות: היתרון שלו הוא בטכניקה ואימון של הסתכלות מודעת הרבה יותר מאשר איזו גאונות מופשטת. כך, למשל, כשהולמס "מסביר כיצד" הוא פיענח תעלומה, הוא דווקא עושה זאת באמצעים שיש לכל אדם ובהסתמך על ראיות הזמינות לכל אדם (ובזה הטמונה ההנאה מסיפורים אלו - שהקורא יכול להבין בסוף איך הכל מתחבר.) ווטסון לא יוצא טיפש בהשוואה הזו רק בגלל שהוא עצמו לא הגיע לדרגתו המקצועית של ידידו. הולמס גם לא מעליב את ווטסון, ההפך הוא הנכון: הוא מעריך אותו, ומבקש את חברתו ואת כישוריו בתור רופא וחייל לשעבר. ולבסוף, הוא גם בהחלט לא דמות אוטיסטית מנותקת: הוא חזק פיזית, יודע להשתמש באקדוחים בשעת צורך, הוא אדיב ללקוחותיו, רגיש למצוקותיהם ובנוסף לכך גם מביע זעם ומורת רוח לעומת הפושעים ומעשי הפשיעה שבהם הוא נאבק. הוא מפיק הנאה וסיפוק מן המקצוע שלו אך לא מתוך וירטואוזיות "לשמה" אלא גם מתוך חוש מפותח לצדק. אני מציע לך לנסות ולקרוא על הולמס וידידו פעם נוספת. אני בטוח שתגלי שדמויותיהם הן חיוביות הרבה יותר מכפי שזה נדמה.
איך תרגום בן 101 שנה שורד את מבחן הזמן? היה קריא מבחינתך?
התרגום הוא מ1924 כמו שכתוב בדף של הספר כאן?