“הספר מתאר את המחקר הגאוגרפי באגן ההיקוות של הנילוס הלבן, היובל העיקרי שמזין את הנילוס, במחצית השניה של המאה ה-19. הספר מתאר כיצד שורה של חוקרים איתרה ומיפתה את מערכת האגמים והנהרות העיקריים שהופכים לנילוס הלבן. לפי מיטב הבנתי את התיאור שמובא בספר, מקור הנהר הוא אגם ויקטוריה. הוא יוצא מאגם זה, זורם לאגם אחר ואז יוצא שוב וממשיך דרך המדבר עד לחרטום, שם הוא פוגש בנילוס הכחול והופך לנהר הנילוס עצמו. נדמה שהמכשולים העקריים שעמדו בדרכם חוקרים קודמים היו המדבר וביצות עצומות שלא אפשרו מסע רגלי פשוט. הראשון שזיהה (אם כי, לא הוכיח) את תמונת המצב הגאוגרפית הנכונה היה אדם בשם ספיק - שם לא מאוד מוכר, התחשב בזכויותיו. זהו פרק מעניין למדי בהיסטוריה של גילוי הארצות. מספר פרקים מעניינים עוסקים בדמות המהדי, במרד שלו ובמצור שהוא שם על גורדון בחרטום. מצאתי דמיון בין האירועים האלו להופעת דאע"ש בעיראק של ימינו.”

“"פעם חלמתי והנה אני באפריקה..."

פעם באמת חלמנו, ולא הכל היה ידוע מוכר ומתוייר, היו חלקים בעולם שלא הכרנו. חלקים לבנים עמוקים במפות שלא ידענו מה שם. והיו משוגעים, מטורפים שיש שקראו להם הרפתקניים, שיצאו לכרסם בחלקים הלבנים הללו, ולגלות לנו מה יש שם.
רק לפני כמאה וחמישים שנים, לפני המפות של גוגל, הג'י-פי-אס, המטוסים, מצלמות הכיס והטלפונים הניידים, היו שטחים עצומים שהעולם שחשב את עצמו תרבותי, לא ידע עליהם דבר.

חשבו למשל על מצרים, ארץ עצומה ומדברית, שקיומה תלוי בנהר אחד, הנילוס, ואנשיה לא יודעים מה מקורותיו. האם יום אחד יגמרו המים? מה יש שם במעלה הנהר שמבטיח שנשאר פה גם בשנה הבאה?
אי אפשר לתפוס היום חוסר ידיעה שכזה, כזאת כמו של ילדים שמקבלים את האוכל שמוגש להם יום יום כמובן מאליו בלי לשאול איך הגיע.

אבל רק לפני פסיק של זמן לא ידענו, ואז פתאום זה הפריע, איזה חשק בלתי נתפס לגלות, לחקור ולתת שמות תפס את האנושות – ספרי המסעות הם ספרי המד"ב, המתח וההרפתקאות של היום – כולם נדבקו בחיידק הכיבושים של הים, ההרים, היבשות, והקטבים – והזניק את האנושות לטוב ולרע למה שהיא היום.
ותוך כדי כך התגלה הרוע האנושי, נחשפה זוועה לאור השמש, אור שכזה שבסוף עזר לה להתנקות, אבל את פירות הזוועה עדיין רואים אנחנו היום.

הנילוס הלבן הוא ספר שבו יש שני ספרים ארוגים זה בזה, האחד מספר על גילוי מקורות הנילוס הלבן, הנהר הארוך ביותר בעולם שאלפי שנים, לא ידעו היכן הוא מתחיל, ואיך מקבל את מימיו.
סיפורי מסעות קשים ובלתי נתפסים, חלקם מאורגנים ושיטתיים, וחלקם מבולגנים ומקריים, עם תחרות ויריבות והכפשות הכל כדי להבין ולגלות איפה הברז הראשי של הנילוס.

הספר השני מספר על הזוועה הגדולה ביותר של האנושות, העבדות, איך נמצצה אפריקה לא רק מאוצרותיה, אלא גם מאנשיה, אנשים שלא נחשבו אנשים בידי אנשים אחרים, שרצחו את נפשם והשאירו את גופם.

הספר נכתב בשנות השישים של המאה הקודמת אך עדיין מצאתיו, קריא ומרתק בפשטותו העובדתית. מרתק למי שאוהב את העולם, הסקרנות, והבנת שורשי הבעיות שאנו מתמודדים איתן היום.

"הקיצותי ולבי דפק בחוזקה: הלוא יכול אני לנסוע לשם ממש! מדוע לא אסע לשם באמת? מאז לא הרפתה ממני המחשבה ותשוקתי להיות באפריקה גברה מיום ליום. עד שביום קיץ בהיר אחד ארזתי את חפצי וישבתי במכונית האדומה מספר חמש."”