הרומן מתאר את חייה של אישה צרפתיה אצילה משנות העשרה של חייה ועד שלהי זקנתה. הרומן מלא בתיאורי טבע יפים ובאבחנות פסיכולוגיות חריפות, אך התֵמה של הרומן מרה. חיי הגיבורה, ז'נה, כוללים מעט מאוד רגעים של קורת רוח ואושר אמתיים. רוב חייה הם שורה של מפחי נפש, אבדות, אבדן תמימות. בכל זאת נהניתי לקרוא ברומן, כמו בכל סיפוריו של מופסאן. תיאור ירח הדבש של הגיבורה בקורסיקה - הנופים, ההתעוררות החושנית המאוחרת - מעולים. חלק מן המציאות שהרומן מתאר באה ממעמדן הגרוע של נשים באותה התקופה. אחרי הנישואין, לא היו אז לנשים נתיבי התפתחות אישית וקריירה, וזה בוודאי תרם למציאות שהרומן מתאר. אך ההקשר ההיסטורי לא באמת מהותי למסר של הרומן. סופר ברמתו של מופסאן יכול היה לרקוח עלילה גם בזמננו שלנו כדי לתאר חיים נוחים אך מועטי־אושר. לפי צ'ט ג'יפיטי, אגב, השורה ברומן שמקפלת בתוכה את משמעותו היא La vie, voyez-vous, ça n’est jamais si bon ni si mauvais qu’on croit שמצאתי רק בסופו, ושתרגומה: "החיים, מבין אתה, הם לא תמיד טובים או רעים כמו שאדם סבור שהם." אך אני איני בטוח שבמאזן הכולל הטוב שווה לרע ברומן הזה.

להדפסה הזו הגּוֹפָן היפה ביותר. המהדורה החדישה של הקובץ "שירים שמכבר" כוללת גם את כוכבים בחוץ אך מודפסת בגופן סתמי למדי. השירה עצמה בת אלמוות, מה כבר אפשר להגיד?

הספר כולל את יומן הטיולים ואת היומן הצבאי של הר-ציון. לפני כל יומן מובאות שיחות בין העורכת נעמי פרנקל לבין הר-ציון שנותנות הקשר מתאים. לפי מיטב הבנתי, השיחות התקיימו בסוף שנות הששים באחוזת שושנה שהקים הר-ציון. הם משרים היטב את האווירה המבודדת והטרשית של ההר, כוכב הרוחות, על הקורא. תיאורי המסעות ביומן הטיולים כתובים בלשון חיה ורהוטה ומבטאים רגישות רבה לנופים, למסעות, לאיתני הטבע ולפסיכולוגיה של המטייל. ה-"עקשנות" של הר-ציון ושאיפתו להתעלות על עצמו שוב ושוב ולא לנוח על זרי דפנה של הישגי העבר, שעמדו לו בשרות הצבאי ובבניית אחוזת שושנה, ניכרים כבר ביומן הנעורים הזה. או ביתר דיוק: ניכר ביומן שהוא טיפח בעצמו את המעלות האלו כבר מגיל צעיר. "מתחיל להעריב. אני נועץ מבט בהר כביר־מידות המתנשא בודד ומבודד מיתר ההרים. צוקים גבוהים עוטרים אותו והוא ניצב כמו מצדה נשגבה ונהדרת. תשוקה עולה במוחי - לעלות לראשו ויהי מה! ... מחשיך. אני נאלץ לרדת, לכל הרוחות. לא הצלחתי. במפח נפש אני חוזר בחשיכה למחנה. ... למחרת, אחר הצהריים אני מחליט החלטה. הפעם אגיע לראשה של אותה מצדה - ויהי מה. ... מאמץ אחרון. גוש אדיר נבקע תחת ידיי הרועדות והתדרדר מטה ... הערב כבר יורד ואני מחפש דרך אחרת. איזו מין עקשנות אפפה אותי, לעלות? לבסוף נמצאה הדרך המבוקשת. בצהלה ובריצה אני מזנק למעלה. הגעתי!!! הרגשה כבירה, שמחת שיגעון מעורבת בצהלת ניצחון תקפתני. אני משתולל מחדוה, מתרוצץ על הפסגה הנישאה, כמטורף. הרגשה נפלאה ונאדרה. מה השפיע על כך? המדבר הפראי המשתרע מסביב? הניצחון? ההעזה? אני עומד מוקסם מהנוף המוזר, המצחיח, והעטוף כבר בצללי הערב. מביט סביבי, אין כל סימן לכך שאי-פעם ביקר אדם על הפסגה הנישאה." (עמ' 86-87). הטיולים מסוכנים ויש ביומן מעין ניבויים של רצח שושנה (למשל, עמ' 130) אך תיאורי הטבע ותחושת המסע, כאמור, שובי לב ומסיחים את הדעת מכך. ב-"דו-שיח בחצות" מביאה העורכת את האנפסטים הנוגים שכתב הר-ציון לזכר אחותו (עמ' 158-159). אני לא בטוח כיצד להעריך מוסרית את פשיטת הנקמה שלו. אני סבור שהוא ובני זמנו ניצבו בפני אויב שבטי ונחשל, ישות אפלה ועיוורת משנאה שהרגה בהם בכל הזדמנות ואין זה ברור לי מה נכון לעשות במצב כזה. היומן השני, הצבאי, מתאר את הפשיטות ופעולות התגמול שבהן השתתף הר-ציון. הוא איננו מכונת הרג, אלא שכל ער ומודע-לעצמו שבוחן את מעשיו. "נכנסנו לתוך מרכז השבט. השטח השחיר כולו מבורחים. פקודה - לא לירות בהם. ניגשים למלאכת ההרס. חיפושים באוהלים. מרכזים נשק. שוב חוזרת אלי ההרגשה הקשה, האי-שלמות. האם זה אויב? המוצדק כל זה? עדיין לא חשתי על בשרי את תחושת הקרב, את הרצון לניצחון, את השנאה לזה הרוצה לקחת ממך את היקר ביותר – את חייך." (עמ' 183.) וגם: "צרורות מקלעים תועים נשלחים מכיוון המוצבים המצריים. האם המון אדם זועק ומיילל זה, הוא הוא השודד את רכושנו, המתנכל לחיינו, הוא האויב? גינות הירק השלוות צפות ועולות לנגד עיניי, במה חטאו פלאחים אלה? אכן, אכזרית היא המלחמה ולו תהיה זו גם זעירה ביותר." (עמ' 186). אלא שבניגוד לאחרים, הוא מכריע לטובת צדקת דרכו. "היום נשמע לראשונה את קולו של האויב, נחוש אותו. כדוריו יחפשונו, ינסו לגזול מאיתנו את חיינו, על-כן אני לוחץ בחוזקה את הרובה, לוחץ - ושואב ממנו ביטחון." וישנה אצלו, מי שחסרה אצל רבים בימינו, תודעת קדושת הנצחון: "הבדואים נראים בורחים. מרחוק נשמעו יריות חברינו, שאגפו את הערבים היורים ובאו מאחוריהם. הבהלה ביניהם רבה, מלאי סיפוק אנו מפנים מכוניותינו לעבר הואדי הבולענו בין פיתוליו. רק עתה יכולנו לחוש מקצת מהגדולה שבשמחות והשלימה שבהן – שמחת הניצחון." (עמ' 184.) היומן הצבאי עשיר בהסתכלות פנימית רגישה ובתיאורים מרתקים של התמודדות מול פחד, תשישות ופקפוק עצמי. "שטח הררי, קווי הגובה מתפתלים. אני מתאמץ בכל כוחותיי להחדירם לזכרוני. האם אצליח? זיעה קרה מכסה אותי למחשבה שאני עלול להכשיל את כל הפעולה." אלא שהר-ציון תמיד מתגבר: "לאט-לאט פגו חששותי, הדרך חרותה בזכרוני. הגוש השחור והמאיים של האפילה הפך לצורות ברורות של הרים וגיאיות. הטור צועד בשטח המטורש כשהוא מתפתל ונזהר, אבל מתקדם בביטחון אל המטרה." (עמ' 204). ובמקום אחד הר-ציון כותב דברים שמזכירים את שירו של טניסון, Ulysses: "אי-שם מאחורי רכסים עצומים אלה, נמצאת אותה עיר קדומה ונעלמה – מטרת טיולנו – גרש. מטרה? לא ברור. יתכן מאוד והמטרה האמיתית שונה במקצת. יתכן והמטרה היא שוב לחוש במתיחות הבלתי מודעת. שוב לעמוד בסכנות, לחתור לקראת מטרה רחוקה וקשה, לעמוד במבחן – ולנצח. להתגבר על העומד לפנינו. להגיע לבסוף לאותה הרגשה עילאית של נצחון. למה? לא ברור. משהו בפנים לוחץ לעשות זאת. משהו שקשה לעמוד על מהותו." (עמ' 245.) ביומן מתואר גם מסע לפטרה ותאורי הנוף שבו מעולים (עמ' 170). השיחה האחרונה של פרנקל והר-ציון, על השנים הראשונות שלו ושל משפחתו בהר הרוחות, היא עוד סיפור של מאבק נגד כל הסיכויים, להקים את חוות הבקר ואת אחוזת שושנה, ושל נצחון המאבק.

ספר זה הוא דיון מדעי ביקורתי מקיף ומעמיק ביותר במקורות ההיסטוריים העוסקים במערכות הצבאיות של יהודה המכבי. החיבור הנ"ל אינו קל לקריאה שכן לצד היותו רחב בהיקפו, הוא גם מפורט ביותר ומורכב ברובו מדיונים מדוקדקים ביותר של היבטים רבים מאוד של ההיסטוריה הנדונה. כמי שמורגל בקריאת ספרות היסטורית "קלה", הנועדת לקהל הרחב, עלי להתוודות שקריאת הספר הזה לא הייתה פשוטה עבורי. אף על פי כן קריאתו מצליחה לשחזר "תמונה" או "סיפור" היסטוריים באופן שמאפשר לקורא עצמו להעריכם, שהם אמינים. וזה בניגוד לספרות ההיסטורית הפופולרית שמצד הערך המדעי שלה יכולה להיות לא יותר מסיפור בדים. בקיאותו וחריפותו של המחבר בפרט ראויים לציון. המחבר מנתח יצירות אמנות, מצבות וכתובות כמקורות ישירים לסוגיות כגון חימוש ומוצא אתני של יחידות צבאיות; הוא קורא ישירות בלשון המקור (שהיא יוונית עתיקה) את הספרות ההיסטורית הקשורה בנושא, המורכבת מספרי מכבים א' ו-ב', קדמוניות היהודים של יוספוס פלוויוס ובמידה פחותה יותר - פוליביוס, תוך היכרות יסודית עם מספר כתבי יד של כל תעודה (ביוונית, לטינית, ואפילו סורית); לעתים תדירות המחבר מבצע הצלבות של מידע וגם השוואות הכרוכות בבקיאות עצומה בכל ההיסטוריוגרפיה היוונית-רומית העתיקה; הוא מסוגל לניתוח פילולוגי ודקדוקי מפורט ביותר של הטקסטים בלשונותיהם העתיקות, ומוסיף על זה בקיאות במקורות כגון התלמוד, כשיש בהלכה או במסורות כדי לשפוך אור על סוגיות מסוימות בדיון; המחבר מכיר היטב את הגיאוגרפיה של אתרי הקרבות המשוערים בהר יהודה וסביבות ירושלים, את המחקרים שנעשו בזיהויים עם חורבות שונות ובאופן תדיר משתמש במידע זה בקריאתו הביקורתית בתעודות ההיסטוריות; כשהספר מתפנה לניתוח מפורט של חלקים ממגילת מכבים א' המחבר עושה שימוש בהשוואות ובקריאה ביקורתית, ובפריטי מידע מכל סוג, כדי לנפות הגזמות ואי-דיוקים באופן מעורר השתאות. באופן כללי - המחבר כנראה ממצה את מקורות הידע שלו, ממש עד תום. הספר מסיים בהערכה היסטורית מעניינת ושונה למדי מזו של קודמיו לגבי אופי המרד היהודי באימפריה הסלווקית, ובפרק הסיכום הקצר גם מובאות מסקנות כלליות לגבי היחס והשימוש בכוח צבאי בהיסטוריה היהודית, שכדאי לקראם. כשגוף המחקר הזה מגבהו - קשה שלא להסכים עם מסקנות המחבר. אני אינני סטודנט להיסטוריה, ואני משער שסוג כזה של מחקר הוא בכל זאת בגדר המצופה מפרופסור להיסטוריה; ובכל זאת - נדמה לי כי חיבור זה הוא ייחודי באיכותו אפילו ביחס לקני המידה המחמירים של המחקר האקדמי. אני ממליץ על ספר זה לקוראים רציניים, כגון סטודנטים להיסטוריה, שאפילו אינם מתמחים בתקופה האמורה יכולים ללמוד ממנו הרבה מאוד על מתודולוגיה במחקר היסטורי, ולחובבי היסטוריה וידיעת א"י, אם עוד ישנם כאלה.