מה אגיד לכן, אין בו הרבה. על פני כמעט מאתיים עמודים גרוסמן טוחן מים בלי סוף. לא רק הקהל של דבל'ה ג'י, גיבור הספר, מתים לקום וללכת אלא גם קוראת הספר. ואיך אפשר בלי מוות, היש נושא יותר נדוש מזה כשסופר מנסה ליצור דרמה בכוח.

אין הספר מתיימר לומר לקוראות כי להיות אמא זה דבר נורא אלא מראה להן כי הדבר כרוך בהרבה ויתורים על העצמי ומציע לשקול אם הוויתורים הללו משתלמים, ובחברה כמו החברה הישראלית בה נושא הילודה מקודש ודיונים על דמוגרפיה עולים על סדר היום החברתי ללא סוף, חשוב לקרוא את הספר ולהבין שלא פעם האישי מוקרב על המזבח של הפוליטי.

http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaapwp

על רקע הפילוג במק"י שהביא להקמתה של רק"ח, מביא לנו מנצור סיפור שמסביר את הפילוג, סיפור בו ערבי לא יכול להיות שייך גם בתוך חברה קומוניסטית שוויונית כביכול לא משנה עד כמה דומה הוא יהיה ליהודי

כאשר יושב יאיר מוזס, במאי קולנוע ישראלי, עם מארחיו באולם ההקרנות בספרד, שם עורכים רטרוספקטיבה לסרטיו, ורואה את סרטו "הטיפול החוזר אל עצמו" – מציין בפנינו המספר כי 'הסרט ממשיך להתגלגל בקצבו האטי, מבלי שתסומן בו איזו הבטחה להתרחשות דרמטית קרובה, ובכל זאת יש בכוחו לשמור על המתח באולם הקטן.' (עמ' 54).

בדומה לסרט של יאיר מוזס, כך גם שבעה מתוך תשעה פרקים בספרו של יהושע ממשיכים להתגלגל בקצב איטי בלי שום הבטחה להתרחשות דרמטית.

בפירוט ניתן לקרוא כאן:
http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaakjr

או כאן:
http://srullikh.wordpress.com/2011/01/14/spanish-charity/

הסיפור נע לכל אורכו בין המציאות לדמיון. מה שנשמע בפי המספרת כמציאות לכל דבר, נתפס אצל הקורא (או שמא רק אצלי?) כפרי דמיונה או הזייתה. הרי מי נשפט בשמלה לבנה עם הינומה על הראש? ובכל זאת, גם אם תיאורי האירועים אינם בהכרח מציאותיים, מה שכן מציאותי הוא מצבה הנפשי של המספרת, מצב קיומי בו גם דרך הסתכלות במראה היא לא מצליחה לענות על השאלה 'מי אני?', כי הרי "הזיהוי אינו זהות" ומנסה להיעזר באחרים, כשכל אחד מהם שונה מזולתו, על מנת לפתור את חידת זהותה.

http://srullikh.wordpress.com/2011/01/07/uncover-her-face/

יותר מכל דבר אחר, 'זה הדברים' הוא בעיני ספר על היברידיות, היברידיות שמתבטאת הכי טוב בפסקה הלפני אחרונה של הספר בסירופ 'המתקתק והמריר' שלוגם המספר, ובמיטה ה'מזמינה ומסלקת' באותה מידה. סמי ברדוגו מצליח לקחת אישה מבוגרת אשר שייכת בעיקר ל'שם' וגבר צעיר השייך ל'כאן' וליצור אצל כל אחד מהם זהות אשר כוללת את שני המרכיבים. המעשה הזה הוא בעיני הסיבה העיקרית להיותו של הספר כל כך מרתק וטוב.

http://srullikh.wordpress.com/

שרה, שרה הוא בראש ובראשונה הוא ספר על מוות. הספר מתחיל בפגישה אחרונה של עופרי - המספרת, עם שרה שעה קלה לפני טיסתה של הראשונה לצרפת, עקב מותו של קרוב משפחה, ומסתיים בהודעה על רצח רבין. בין רצח לרצח ימצא הקורא לא מעט מוטיבים נוספים של המוות - בין אם הממשי או המדומיין. עם זאת,יש בספר לא מעט חיים, או נכון יותר ניסיון להחזיק בחיים. הדמויות מנסות להחזיק מעמד, למצוא את הנקודה שבגללה שווה להן לחיות ולהעניק לאחרים חיים, וניתן לומר שאף מצליחות במידה רבה במשימתן.

מסעות בנימין השלישי הוא סיפור שכתוב בשפה יפה, שמעטים יכולים לכתוב בה. הוא מעביר בצורה מרתקת את ההוויה של יהדות אירופה כפי שאברמוביץ' תפס אותה. מסעם של שני הגיבורים הוא למעשה מסעם של היהודים, עד הקמת המדינה - חלשים, אידיאליסטים שבסופו של דבר לא מגיעים לשום מקום.
עם זאת נראה שהמחבר לקח סיפור מסע גדול, תמצת אותו ועשה שינויים קלים כך שיתאים לנרטיב שאותו בא להציג. כל קורא שקרא את דון קיחוטה יראה בספר את התעתיק הכמעט מדויק של רומנו של סרוונטס, וכאן בדיוק חולשתו של הספר.

כרגיל, לא בוחלת מוריסון בשפה, על מנת לתאר את זוועות תקופת העבדות. בתיאורים קשים, מצליחה הסופרת להעביר את מצבם הקשה של העבדים השחורים באמריקה