רע.לפחות במאה הדפים הראשונים: קראתי כמו רצפט לתרופה מרה,כמו קריאת חוברת הדרכה למכשיר חשמלי.חסר מעוף והשראה ליקט סרנה פרטים כלבלר מיומן בעבודת לקטנות פקידותית,אך לא הצליח לטעמי להעביר את אישיותה על כל רבדיה.המשכתי במסע הביוגראפי ולו משום עבודת הקודש שנעשתה באיסוף החומרים.לאט לאט בחלוף הדפים,כיוון הכתיבה משתנה והופך מאוסף פרטים יבשושי לאופי סיפורי ועלילתי יותר.ניתן לחוש את התהליך שבו סרנה הולך ונשבה בקסמה הפראי והדוחה לעתים של יונה ומפצה על חלקו הראשון של הספר.מפה לשם אני נוברת שוב בספרי השירה שלה ורואה קטעי סרטים ישנים שראיתי בעבר.בהם מבליח פרצופה של יונה-מבטה רדוף כאילו הייתה בחושך ומישהו בא והדליק את האור בפתאומיות והיא נחרדת ומתגוננת ומבטה שואל:"מה אתם רוצים ממני? מה אתם רוצים ?" כמובן שלקרוא.

לספר הזה יש, אם אני זוכר נכון, ארבעה תרגומים שונים. בחרתי בגירסה עם התרגום הישן ביותר, בגלל חיבה לעברית מיושנת - ולא התחרטתי.

הספר עצמו דיי קצר (בגירסה הזו - 88 עמודים), ומכיל ברובו תיאורים ארוכים, מפורטים ודיי אפלוליים אודות הג'ונגל (דז'ונגל, כפי שמאויית בתרגום הזה) האפריקאי המשווני. הוא סיפור קלאסי, וממנו שאוב המשפט הידוע "הזוועה ! הזוועה !".
המסע שעובר המספר (יותר נכון, החבר של המספר) מציג בצורה ביקורתית את הקולוניאליזם האירופאי באפריקה, שזה דיי מסקרן - גם בהיבט של טיעונים שונים אודות הכיבוש הישראלי כיום (לדעתי אין מה להשוות).

בנוסף, בצורה דיי יפה, הסופר מצליח לגרום גם לקוראים כמיהה עזה לגלות מיהו אותו קורץ, ומה קרה לו, ולהתחבר אל אותה דמות מיסטית.

דיי נהניתי מהקריאה של הספר, ושוב - גם ממלאכת התרגום הנהדרת - אבל אני כן חושב שאולי זה יהיה קצת יותר מדיי בשביל אדם "רגיל" שבא לקרוא ספר כזה. למיטב הבנתי התרגום נעשה ב 78', אבל נראה יותר כאילו זה 1878, ולא 1978. כך, כובע מאויית כקובע, וג'ונגל כדז'ונגל, גרביים ונעליים הם פוזמקים ודרדסים בהתאמה (שיעור הכנה לפסיכומטרי) ורוח רפאים היא זכר.

זה דיי מסקרן וזה חלק ממה שעינג אותי בספר הזה, אבל שוב - מזהיר כל אחד אחר. זה ספר מאוד מהנה, וחבל שאנשים יתבאסו דווקא בגלל תרגום שיהיה להם קשה מדיי. אולי תעדיפו תרגומים חדשים יותר :)

יודעי דבר משבחים דווקא את "זכרון דברים" של שבתאי, אבל אני אוהב את "סוף דבר". אני קשור לספר הזה בנימי נפשי. קראתי אותו שוב ביום הולדתי ה-40, שנתיים לפני אותו גיל שבו "מאיר הרגיש שחייו הולכים ואוזלים". הוא תועה בתל אביב של שנות השבעים המאוחרות, בוחן את חייו ומבין את כל ההחמצות שהיו בהם, לאורך כל הדרך. אחרי מות אמו הוא נוסע לאמסטרדם והולך לאיבוד בעיר התעלות. הוא גר ברחוב רוקין, לאורך התעלה ויוצא לשיטוטים כדי למצוא, אולי, גן עדן ברחוב. אבל הוא כבר גבר בן 42, שנע בעיר זרה מבוהל, אחוז ייאוש מהמציאות שלפתע התבהרה לו, עם דחף גדול להספיק את מה שהחמיץ. אבל הגשם טורדני והאנשים לא מסבירי פנים. אמסטרדם, מחוז חפץ מיתולוגי בשנות השישים והשבעים, העיר רוויית הסקס החופשי, לכאורה, והסמים הזמינים, מתגלה כגיהנום קפוא. אחר-כך, בלונדון, בתוך חנות הספרים האימתנית בגודלה פוילס, מאיר ליפשיץ יתמוטט.

סצינת הסיום, עם המסע בזמן לאחור, היא כמו פרק תנ"כי, שניתן לקרוא בו שוב ושוב ולעולם לא להתעייף ותמיד למצוא בה עוד רבדים. כמה ספרים בעולם יכולים ממש לשנות חיים של אנשים שקוראים אותם? אני מכיר שניים שקמו ועשו מעשה אחרי שסיימו לקרוא את "סוף דבר".