וואו, וואו, וואו, וואו. כמעט בכל עמוד שקראתי בספר הזה, התעגלו השפתיים שלי מעצמן לעוד "וואו" אחד. הנה ספר שאני משאיר לעצמי, ולכל מי שאוכל להמליץ לו, ולילדיי שיגדלו. ספר שצריך לקרוא. אולי רבע מהדפים שלו מקופלים בקצותיהם, סימן בשבילי, שלכאן צריך עוד לחזור.
איט שיט, קן פולט. לך תחפש את החברים שלך, עם הרומנים למשרתות שכתבת בחסות מלחמת העולם השניה. למה צריך לבדות משהו, כשההיסטוריה היא חומר הגלם המופרע, המופרך, האכזרי והעגום ביותר שניתן להעלות על הדעת? היא אינה נזקקת להתחלה או לסוף הגיוניים, לא מצייתת לחוקים של תסריט, בניית סיפור, וגיבורים ובוגדים נקלעים אליה בעל כרחם תוך שהיא מהתלת בגורלם כמו רוח בעלים יבשים שנשרו, באי התחשבות כה סוררת בחוקי הסתברות מתימטיים, חישובי זוויות, אווירודינמיקה ופיזיקה.
לורן בינה, סופר צרפתי צעיר (מבוגר ממני בשנה, לעזאזל), שזה ספר הביכורים שלו (un-fucking-believable) משאיר ספרי היסטוריה/שואה/ביוגרפיה אחרים לאכול אבק, שכן הוא זונח את כל שיטות הפעולה, האמצעים הספרותיים והז'אנרים הקיימים בסוגי היצירה האלה, וממציא משהו חדש. לגמרי. מין יצור כלאיים מבריק העושה בסיפור כבתוך שלו, נצמד להיסטוריה אך אינו מנסה לרתום אליה את הסיפור בכוח, מפשיט בנחישות מוחלטת אך בעדינות פציפיסטית כל גרם שומן "ספרותי" שאינו ניתן לאישוש, כמו מה חשב הגיבור ברגע מסויים, מה אמר לאהובתו כשישב אצלה בחדר ב-26 במאי ומה השיבה לו, ומותיר ביצירתו אך ורק את העובדות או את הניחושים המושכלים בלבד, שלא רק שאינם משעממים פתאום ללא האיפור המוגזם שסופרים אחרים נוהגים לקשט בו את ספריהם על מנת לתת להם נפח או לצייר ביתר דיוק את המהלכים הנפשיים של גיבוריהם - אלא להיפך - בוהקים בעירומם כמו שירת א-קאפלה מדוייקת ומרטיטה ללא צורך בכלי הנגינה האחרים. או במילותיו של בינה עצמו:"כולם חושבים שזה תקין לפברק את המציאות בשביל לנפח תסריט או לשוות קוהורנטיות למהלכים שעושה דמות, שהקריירה האמיתית שלה היתה מן הסתם רצופה יותר מדי תקלות מקריות ולא הרות גורל "די הצורך". בגלל אנשים כאלה, שמסלפים מקדמת דנא את האמת ההיסטורית כדי לקדם את הטענות שלהם, חבר וותיק היה מסוגל להשתומם בתום לב ולומר לי "באמת? לא המצאת את זה?" - לא! זה לא מומצא! איזו סיבה יכולה להיות להמציא את הנאציזם?".
בינה לועג בסרקאזם גלוי לכל הפלצנים שמעזים להכניס מחשבות לראשי גיבוריהם, ובייחוד לאלה שעושים זאת בדרך כה רבת פאתוס, עד שרובנו, שמורגלים כל כך בזייפנות השגורה הזו, היינו חושבים שזה טבעי לחלוטין, ולא מתעכבים על כך לרגע. בינה מצליח ביכולת בורחסית ממש להכניס את עצמו ולכתוב סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, ועדיין הוא מודע למגבלותיו. הוא כותב בכנות ובפירוט על נסיונו לכתוב סיפור, סיפורה של ההתנקשות שבצעו שני צנחנים צ'כוסלובקים, יוזף גבצ'יק ויאן קוביש, במאי 1942 באחת הדמויות המשמעותיות ביותר בהנהגה הנאצית - הפרוטקטור מטעם הרייך השלישי בצ'כיה, האיש המסוכן ביותר ברייך, החיה הבלונדינית, התליין מפראג, ריינהרט היידריך. על הדרך, הוא מתחקה על עקבותיהן ההולכות ומיטשטשות של כל הגורמים בסיפור המרתק הזה, ומנסה להבין איך כל הדברים, הגדולים והקטנים, הובילו ליום הבהיר ההוא, עם המרצדס השחורה שעקבה אחרי חוט גורלה המתלפף, בסיבוב של הולשוביצה בפראג, שם המתינו להיידריך בלב הולם שני המתנקשים.
הוא כותב:"זה מאבק אבוד מראש. אני לא יכול לספר את הסיפור הזה כפי שהוא אמור להיות. כל הבליל הזה של דמויות, אירועים ותאריכים, ההסתעפות האינסופית של הקשרים הסיבתיים, והאנשים האלה, האנשים האמיתיים האלה שאכן היו, עם החיים, הפעולות, המחשבות של כל אחד מהם, שאני רק מרפרף קלות על כנף בגדם... אני נחבט שוב ושוב כנגד קיר ההיסטוריה שעליו מטפס ומתפשט, בלי שיחדל אף פעם, תמיד גבוה יותר, תמיד סבוך יותר, הקיסוס מרפה הידיים של הסיבתיות".
בינה נאבק בין הרצון האובססיבי שלו לנסות ולפצח בדיוק מה היה שם, מה קרה, מי היה היידריך ומי היו גבצ'יק וקוביש, לבין ההבנה כי באיזשהו מקום הוא צריך להניח את הגבול בין מה שרלוונטי לבין מה שכבר לא כל כך. הוא מותיר בצד את מערכת היחסים של היידריך עם אשתו ואת הנשפים אליהם הוזמנו, כי זה נראה לו פשוט אידיוטי, והוא כותב זאת בפירוש בדרכו הישירה והייחודית, שחותכת את הבולשיט החוצה כדי להותיר אך ורק את מה שחשוב, אבל זאת לעתים בכאב ההבנה שיש עוד ועוד סיפורים שהוא חייב להשאיר מאחוריו, של גיבורים לא פחותים ושל אירועים אמנם חשובים, אך שנותרו מחוץ למעגל הגיר אותו שרטט סביב למרצדס השחורה ההיא בפראג.
אני יודע כמה דברים על מלחמת העולם השנייה, ועל השואה. אבל אם תרשו לי ווידוי קטן - לא ידעתי על הסיפור הזה עם היידריך. למזלי, ואולי למזלו של העולם, דאגו קוביש וגבצ'יק להסיר את האבצס שנקרא היידריך מעל פניו של העולם, ובכך אולי חסכו את הנזק העצום שהיה עלול להוסיף האיש היעיל והמצמרר הזה, על מעשיו המחליאים עוד לפני שמת. לא תיארתי לעצמי שהיידריך היה מיועד לגדולות, אולי יותר מכל אחד המנוולים שהיו אז בצמרת הנאצית, ואפילו דובר בו כמי שיירש את היטלר בבוא הזמן. שהוא היה זה ש"גילה" וקידם את אייכמן, והגה יחד איתו את הפיתרון הסופי. הספר הזה הריץ אותי לאינטרנט מאה פעמים כדי לבדוק, איך הוא נראה, הרוצח המתועב הזה. ואיך נראו גבצ'יק וקוביש, ואיך נראתה לידה בארובה, מאהבתו היפה של גבלס, וגיליתי שלגבלס היו שישה ילדים בלונדיניים ומקסימים, שבאחד במאי, יום לאחר התאבדותו של היטלר בבונקר, הורעלו ששת הילדים ע"י הוריהם שהתאבדו גם הם מיד אחר כך. וראיתי עוד כמה סרטים בצבע על אדולף היטלר שמשחק עם כלבים ומתבדח עם פעוטות, כפי שצילמה אותו באהבה אין גבול אווה בראון. והתמונות האלה רצות לי בראש, הלוך, וחזור, ומהמחשבות שהן מובילות איתן, של איך אפשר, ומה עושים, ואיזה מזל, ומה יהיה.
"כשאני צופה בחדשות, כשאני קורא עיתון, כשאני פוגש אנשים, כשאני מתרועע עם חברים ומכרים, כשאני רואה איך כל אחד נאבק ומתגלגל כמיטב יכולתו בנפתולי האבסורד של החיים, אני אומר לעצמי שהעולם מגוחך, ומרגש ואכזר. זה נכון פחות או יותר גם לגבי הספר הזה. הסיפור אכזר, והגיבורים מרגשים ואני מגוחך... הגולם לא שב להגן על העיר, לא על היהודים וגם לא על הצ'כים. איש הברזל, מאובן בתוך הקללה עתיקת היומין שלו, לא זע אף הוא כשהם פתחו את טרייזנשטט, כשהרגו את האנשים, כשחמסו, התעמרו, עינו, שלחו למחנות, ירו, המיתו בגז והשמידו בני אדם בכל דרך אפשרית. כשגבצ'יק וקוביש הופיעו כבר היה מאוחר מדי. האסון היה כבר כאן, והיה זמן רק לנקמה."
