גיליתי סופר עברי נוסף שאני אוהבת. יש לו תעוזה הבאה לידי ביטוי בחשיפה עצמית ויש לו חן רב. אני ממליצה על כל יצירותיו שקראתי ובהן ספר האפשרויות המוגבלות, שלא זכה כאן להערכה הראויה לו בעיני (ביקורת אחת ויחידה של 3 כוכבים) הוא סופר אמיתי בעיני כי יש לו סגנון משלו וכי הוא פורה (כתב יותר מ 15 ספרים) והוא יודע לספר סיפור והכתיבה שלו עשירה וזורמת. יש לו גם חתיכת היסטוריית חיים והשכלה להתבסס עליהן. הנושאים שהוא כותב עליהם מרתקים אותי, תמיד רואים עולם בסיפורים שלו, אם לא את העולם הגדול אז את העולם הפנימי והגיבורים הם הרואיים עם דפקט קל באישיות שעושה אותם מציאותיים. הוא לוקח אותי למחוזות שהייתי רוצה להיות בהם. זה הספר השני של מישקה בן דוד שקראתי, אחרי אהבה אסורה בפטרבורג. אחריו באו גם סוף המרוץ וכעת אני קוראת את תחנה סופית אלג'יר. אני מתחברת לגיבורים שלו, לחיות שלהם, לאמביוולנטיות שבהם, למלחמה הפנימית שבין הרצונות המנוגדים, הרצון להסביר את הכל אבל גם הגישה של מה שאני לא יודע אני לא מנסה להסביר. הרצון לשים את כל מה שלמדו במשנה סדורה, שזה כנראה מה שאני הולכת לקרוא ב "החיים, האהבה, המוות". אני מתחברת לרעיונות שלו, אוהבת את הדימויים שלו וכמה משפטי מחץ כמו "החלומות צריכים את המרחק". הספרים שלו הם כמו חבר טוב בשבילי.

גיליתי סופר עברי נוסף שאני אוהבת. יש לו תעוזה הבאה לידי ביטוי בחשיפה עצמית ויש לו חן רב. אני ממליצה על כל יצירותיו שקראתי ובהן ספר האפשרויות המוגבלות, שלא זכה כאן להערכה הראויה לו בעיני (ביקורת אחת ויחידה של 3 כוכבים) הוא סופר אמיתי בעיני כי יש לו סגנון משלו וכי הוא פורה (כתב יותר מ 15 ספרים) והוא יודע לספר סיפור והכתיבה שלו עשירה וזורמת. יש לו גם חתיכת היסטוריית חיים והשכלה להתבסס עליהן. הנושאים שהוא כותב עליהם מרתקים אותי, תמיד רואים עולם בסיפורים שלו, אם לא את העולם הגדול אז את העולם הפנימי והגיבורים הם הרואיים עם דפקט קל באישיות שעושה אותם מציאותיים. הוא לוקח אותי למחוזות שהייתי רוצה להיות בהם. זה הספר השני של מישקה בן דוד שקראתי, אחרי אהבה אסורה בפטרבורג. אחריו באו גם סוף המרוץ וכעת אני קוראת את תחנה סופית אלג'יר. אני מתחברת לגיבורים שלו, לחיות שלהם, לאמביוולנטיות שבהם, למלחמה הפנימית שבין הרצונות המנוגדים, הרצון להסביר את הכל אבל גם הגישה של מה שאני לא יודע אני לא מנסה להסביר. הרצון לשים את כל מה שלמדו במשנה סדורה, שזה כנראה מה שאני הולכת לקרוא ב "החיים, האהבה, המוות". אני מתחברת לרעיונות שלו, אוהבת את הדימויים שלו וכמה משפטי מחץ כמו "החלומות צריכים את המרחק". הספרים שלו הם כמו חבר טוב בשבילי.

מה הקסם של הספר? כלה - לא צריכה שמלה נוצצת, חושפנית ונפוחה. מספיקה מלמלה רומנטית.. קראתי באנגלית, כפי שנכתב, יש בזה המון כשקוראים בשפת המקור סגנון הכתיבה יוצר קירבה לדמות והולדן קולפילד הוא לא סתם דמות, אתה מרגיש אותו חי, כאילו לידך, מכניס אותך לתוך ראשו ומחשבותיו יש ספרים שאתה אומר לזמנם הם היו חדשניים. התפסן אינו כזה. זה גאוני שהיום, 60 שנים משמעותיות אחרי כתיבת הספר, בכל הארצות והתרבויות עדיין מזדהים עם הולדן. הזמנים, אופן הדיבור והמנהגים היו שונים וזה עדיין מעביר את המסר. אנחנו לא משחקים פה בייסבול ולא יורד אצלנו שלג וזה לא מפריע כהוא זה לקלוט את המסר ולהזדהות עד כדי התאהבות בדמות, לרצות להציל אותו, ולענות לו על השאלה על הברווזים.. לא חשוב שהעלילה פשוטה. הדברים האמורים עמוקים ומייצגים, מרובדים וניתנים לפרשנויות רבות. פלוס משמעותי לספר – אופן התבטאותו של הולדן מעלה בך חיוך לעיתים תכופות, וזה לא הקללות בהכרח, אלא החזרה הנלהבת על משפטים, הקבעון המוחי - "השריטות" שלו... סגרתי את הספר - אני מתגעגעת להולדן...

גיליתי סופר עברי נוסף שאני אוהבת. יש לו תעוזה הבאה לידי ביטוי בחשיפה עצמית ויש לו חן רב. אני ממליצה על כל יצירותיו שקראתי ובהן ספר האפשרויות המוגבלות, שלא זכה כאן להערכה הראויה לו בעיני (ביקורת אחת ויחידה של 3 כוכבים) הוא סופר אמיתי בעיני כי יש לו סגנון משלו וכי הוא פורה (כתב יותר מ 15 ספרים) והוא יודע לספר סיפור והכתיבה שלו עשירה וזורמת. יש לו גם חתיכת היסטוריית חיים והשכלה להתבסס עליהן. הנושאים שהוא כותב עליהם מרתקים אותי, תמיד רואים עולם בסיפורים שלו, אם לא את העולם הגדול אז את העולם הפנימי והגיבורים הם הרואיים עם דפקט קל באישיות שעושה אותם מציאותיים. הוא לוקח אותי למחוזות שהייתי רוצה להיות בהם. זה הספר השני של מישקה בן דוד שקראתי, אחרי אהבה אסורה בפטרבורג. אחריו באו גם סוף המרוץ וכעת אני קוראת את תחנה סופית אלג'יר. אני מתחברת לגיבורים שלו, לחיות שלהם, לאמביוולנטיות שבהם, למלחמה הפנימית שבין הרצונות המנוגדים, הרצון להסביר את הכל אבל גם הגישה של מה שאני לא יודע אני לא מנסה להסביר. הרצון לשים את כל מה שלמדו במשנה סדורה, שזה כנראה מה שאני הולכת לקרוא ב "החיים, האהבה, המוות". אני מתחברת לרעיונות שלו, אוהבת את הדימויים שלו וכמה משפטי מחץ כמו "החלומות צריכים את המרחק". הספרים שלו הם כמו חבר טוב בשבילי.

גיליתי סופר עברי נוסף שאני אוהבת. יש לו תעוזה הבאה לידי ביטוי בחשיפה עצמית ויש לו חן רב. אני ממליצה על כל יצירותיו שקראתי ובהן ספר האפשרויות המוגבלות, שלא זכה כאן להערכה הראויה לו בעיני (ביקורת אחת ויחידה של 3 כוכבים) הוא סופר אמיתי בעיני כי יש לו סגנון משלו וכי הוא פורה (כתב יותר מ 15 ספרים) והוא יודע לספר סיפור והכתיבה שלו עשירה וזורמת. יש לו גם חתיכת היסטוריית חיים והשכלה להתבסס עליהן. הנושאים שהוא כותב עליהם מרתקים אותי, תמיד רואים עולם בסיפורים שלו, אם לא את העולם הגדול אז את העולם הפנימי והגיבורים הם הרואיים עם דפקט קל באישיות שעושה אותם מציאותיים. הוא לוקח אותי למחוזות שהייתי רוצה להיות בהם. זה הספר השני של מישקה בן דוד שקראתי, אחרי אהבה אסורה בפטרבורג. אחריו באו גם סוף המרוץ וכעת אני קוראת את תחנה סופית אלג'יר. אני מתחברת לגיבורים שלו, לחיות שלהם, לאמביוולנטיות שבהם, למלחמה הפנימית שבין הרצונות המנוגדים, הרצון להסביר את הכל אבל גם הגישה של מה שאני לא יודע אני לא מנסה להסביר. הרצון לשים את כל מה שלמדו במשנה סדורה, שזה כנראה מה שאני הולכת לקרוא ב "החיים, האהבה, המוות". אני מתחברת לרעיונות שלו, אוהבת את הדימויים שלו וכמה משפטי מחץ כמו "החלומות צריכים את המרחק". הספרים שלו הם כמו חבר טוב בשבילי.

גיליתי סופר עברי נוסף שאני אוהבת. יש לו תעוזה הבאה לידי ביטוי בחשיפה עצמית ויש לו חן רב. אני ממליצה על כל יצירותיו שקראתי ובהן ספר האפשרויות המוגבלות, שלא זכה כאן להערכה הראויה לו בעיני (ביקורת אחת ויחידה של 3 כוכבים) הוא סופר אמיתי בעיני כי יש לו סגנון משלו וכי הוא פורה (כתב יותר מ 15 ספרים) והוא יודע לספר סיפור והכתיבה שלו עשירה וזורמת. יש לו גם חתיכת היסטוריית חיים והשכלה להתבסס עליהן. הנושאים שהוא כותב עליהם מרתקים אותי, תמיד רואים עולם בסיפורים שלו, אם לא את העולם הגדול אז את העולם הפנימי והגיבורים הם הרואיים עם דפקט קל באישיות שעושה אותם מציאותיים. הוא לוקח אותי למחוזות שהייתי רוצה להיות בהם. זה הספר השני של מישקה בן דוד שקראתי, אחרי אהבה אסורה בפטרבורג. אחריו באו גם סוף המרוץ וכעת אני קוראת את תחנה סופית אלג'יר. אני מתחברת לגיבורים שלו, לחיות שלהם, לאמביוולנטיות שבהם, למלחמה הפנימית שבין הרצונות המנוגדים, הרצון להסביר את הכל אבל גם הגישה של מה שאני לא יודע אני לא מנסה להסביר. הרצון לשים את כל מה שלמדו במשנה סדורה, שזה כנראה מה שאני הולכת לקרוא ב "החיים, האהבה, המוות". אני מתחברת לרעיונות שלו, אוהבת את הדימויים שלו וכמה משפטי מחץ כמו "החלומות צריכים את המרחק". הספרים שלו הם כמו חבר טוב בשבילי.