אהבתי כל-כך. כמו לחם חם שמוציאים מהתנור, כמו שדה פרחים ביום שמש חורפי.

סליחה על ההשתפכות הקיצ'ית, אבל פשוט נשארתי עם אוירה ותו לא. לא הסברים ולא תובנות.
כל מה שצריך זה לקחת את הזמן, לשכוח לרגע את כל הטלפונים מחשבים וטלויזיות, לשבת על המרפסת בנחת וליהנות מהספרון הקטן והחמוד הזה והדה הוא.

נוטות החסד/ ג'ונתן ליטל

ברגע שהחלטתי להתמודד עם הספר ועם נושא מלחמת העולם השניה, שאלתי את הספר מהספריה. שנים רבות לא יכולתי נפשית לקרוא ספרים בנושא השואה, גם אינני יכולה לשמוע רדיו ביום הזכרון לשואה ולגבורה, או לראות את תוכניות הטלויזיה של אותו יום טעון ומדכא המחייב אותנו לעשות חשבון נפש או להיזכר בשנים הארורות ההן של אירופה.
הספר עוסק בזכרונותיו של קצין נאצי מהוואפן-ס.ס. (גדודי הלוחמים של הס.ס) בשם מקס אואה בשנות ה-30 ו-40 באירופה עם עלייתה של התנועה הנציונל סוציאליסטית בגרמניה שבין שתי מלחמות העולם והפשיסטית ובארצות אחרות באירופה.
נוטות החסד מתאר את השנים 1938-1945 בגרמניה, הנאצי אואה דמות המייצגת את כלל הנאצים
שצמחו מאידיאולוגיה גזענית פשיסטית שהחלה לתפוס תאוצה בתחילת שנות ה-30 וגרמה לעלייתו
המטאורית של היטלר לשלטון ועד לתבוסה הגרמנית השניה בתוך פרק זמן של שלושים שנה,
אבל עם קורבנות כבדים מנשוא של מיליונים של אנשים נשים וטף ששילמו את המחיר במיתות שונות
ומשונות על מזבח אידיאולוגיה זדונית אליטיסטית מתועבת של טיהור אתני.
הקורבנות היו גם בני עמם של הנאצים, שהקריבו למען תאוות בצע טהורה ורצון לשלוט על פני כל
העולם את כל מה שאפשר להקריב. אפילו במחיר של התאבדות כשראו שהמצור סגר עליהם
מכל צד וכוחות הרוסים סוגרים עליהם ממזרח וכוחות בעלות הברית ממערב.
לספר הטעון והכבד הזה (מבחינת משקל פיזי ותוכן) אי אפשר לקרוא רומן היסטורי לא ולא.
למרות שיש לספר סממנים של רומן היסטורי, של תקופה, דמויות הלקוחות מהמציאות ועובדות היסטוריות המבוססות על מחקר מעמיק של הסופר ממסמכים ארכיוניים באוקראינה פולין ורוסיה.

סיפור אהבה בין ישראלית לפלסטינאי בניו – יורק של 2003, עם יד על הלב הדבר הראשון שעולה לכם בראש הוא על בטוח קיטש והמחשבה על כך שהאהבה תנצח את הכל.

הרי סיפורי אהבה מוכרים, בטח שסיפורים על אהבה בלתי אפשרית, ובטח ובטח כשהסכסוך הישראלי פלסטינאי מעורב בכל זה. אז מה גרם לי להתחיל לקרוא את הספר מבלי לחשוש שאני אצטרך שקית הקאה לידי? האמת היא שאין לי מושג, אולי חלק מההמלצות והעובדה שהספר יצא תחת עם עובד הרגיעו אותי.

זה ספר ראשון של דורית רביניאן שאני קורא, והורשמתי מאוד, היא כותבת בצורה פיוטיות ופשוטה, ומצליחה לתאר, צבעים, ריחות ומראות בטעם של עוד. ולמרות שהיא יכולה ליפול ל1001 קלישאות היא מצליחה להתחמק מהן באלגנטיות רבה. ואנחנו הקוראים מקבלים סיפור אהבה פשוט ונקי, כל העלילה סובבת סביב ליאת וחילמי ולא גולשת לעלילות משנה משמימות, או לדמויות לא רלוונטיות. אנחנו מקבלים סיפור אהבה שנמשך לאורך כמה חודשים בניו – יורק, שהידיעה שזה לא הולך להימשך לנצח, בגלל שעוד כמה חודשים ליאת תצטרך לחזור לארץ מרחפת מעל. וככה הדילמה של האם אפשר לאהוב בידיעה שהאהבה תיגמר בקרוב? האם אפשר להתגבר על סטיגמות ודעות קדומות? כמה השפעה יש למשפחות שלנו ולציבור שסובב אותנו השפעה על חיינו?

זה לא ספר פוליטי מדי, זה לא ספר רומנטי מדי, זה לא ספר קליל מדי וגם לא כבד מדי. הוא נוגע ומשלב את כל אלה ביחד בצורה שווה ויפה, ומותיר אותנו בסוף הקריאה עם המון רגשות סוחפים ונעימים.

" 'אז איפה זה? תראה לי'
הקפאתי את התמונה וקמתי בתנופה מהספה, 'הקו הירוק, איפה זה יוצא בערך?'....
'זה כאן', שמעתי אותו מגחך מאחורי. וכשהפניתי את עיני מהמסך, ראיתי אותו נוקש באצבע על הראש שלו, 'בערך כאן'..."