ספר שהיה לי בהתחלה ממש קשה לקרוא. כבר באחד הסיפורים הראשונים הזדעזעתי כל כך והפסקתי לקרוא אותו לזמן מה.. אני אוהבת ביוגרפיות שכתובות ככה. בספר מבינים גם את תהליך כתיבת הספר, מסופר גם על החיים של שינראן ומה הסיפור שמאחורי כל סיפור.. אחד הספרים המעניינים ביותר שיצא לי לקרוא.

ספר טוב. כל כך צפוי ומשעשע שפשוט כיף לקרוא. כתוב בצורה פשוטה ונקייה, העלילה הזויה וזורמת. כל כך אנדריי קורקוב. את הספרים שלו אני יכולה לקרוא בכל מצב. גם כשאין לי כוח לקרוא כלום.

אחד הספרים הטובים ביותר שיצא לי לקרוא אי פעם. עכשיו אני אהיה חייבת להצדיק את ההצהרה הגורפת שפתחתי איתה. (ולא תהיה לי שום בעיה לעשות את זה.) עם כמה שלפעמים זה מרתיע, ספר של כמעט 450 עמודים, הספר הזה מצדיק כל עמוד ועמוד בתוכו. הוא כתוב בצורה כל כך אמיתית וכנה, כל הספר הרגשתי שהסיפור מתנדנד בין שיא האושר שבהנאות הקטנות של החיים, הדברים המתוקים האלה שאי אפשר שלא לחייך למולם, חיוך אמיתי של ילדים, לבין שיא הכאב השחור של המוות. בכל זאת, הסיפור מתרחש בגרמניה הנאצית. לפעמים שוכחים את זה. וזה מה שמדהים בסיפור הזה. הוא גורם לך כל כך להכנס לעלילה, כלכך לאהוב את הדמויות, להתרגש ולבכות איתן. לאהוב את המספר, עד כמה שזה אבסורדי ("מעט מידע חשוב: מספרו של ספר זה הוא המוות."), להבין גם אותו, מה שהיה מיוחד ומוזר בעיני בספר הוא שהמספר נהג "להתבלבל" מדי פעם ולהקדים כל הזמן את את המאוחר. וזה לא הרס את המתח או את הרצף של הסיפור בעיני, להפך, במקום להרוס או לקלקל את המשך הקריאה, זה רק גרם לי לרצות להמשיך ולקרוא.. לדעתי הוא כתוב בצורה מושלמת. ההערות המודגשות המשעשעות של הכותב, קטעי השיחה. כמו שאמרתי, כל הספר הסיפור התנדנד בין צחוק לדמעות, אף פעם לא היה יותר מדי זמן עצוב, או יותר מדי זמן שמח, הוא מיד התקדם לקטע הבא.. הסוף היה כל כך פתאומי והוא קרע אותי. למרות כל הרמיזות הישירות של המספר במהלך הספר, למרות שהוא כבר הזכיר את זה כבר המון פעמים. הייחוד שלו, הוא שהוא יכול לספר מליון פעם על אותה סיטואציה וזה עדיין ירגש כל פעם מחדש. זה הספר. עוד לפני שסיימתי לקרוא את העותק שהשאלתי מהספרייה, התחלתי לחפש אותו בחנויות. עד כדי כך מדהים בעיני.

אחד הספרים הטובים ביותר שיצא לי לקרוא אי פעם. עכשיו אני אהיה חייבת להצדיק את ההצהרה הגורפת שפתחתי איתה. (ולא תהיה לי שום בעיה לעשות את זה.) עם כמה שלפעמים זה מרתיע, ספר של כמעט 450 עמודים, הספר הזה מצדיק כל עמוד ועמוד בתוכו. הוא כתוב בצורה כל כך אמיתית וכנה, כל הספר הרגשתי שהסיפור מתנדנד בין שיא האושר שבהנאות הקטנות של החיים, הדברים המתוקים האלה שאי אפשר שלא לחייך למולם, חיוך אמיתי של ילדים, לבין שיא הכאב השחור של המוות. בכל זאת, הסיפור מתרחש בגרמניה הנאצית. לפעמים שוכחים את זה. וזה מה שמדהים בסיפור הזה. הוא גורם לך כל כך להכנס לעלילה, כלכך לאהוב את הדמויות, להתרגש ולבכות איתן. לאהוב את המספר, עד כמה שזה אבסורדי ("מעט מידע חשוב: מספרו של ספר זה הוא המוות."), להבין גם אותו, מה שהיה מיוחד ומוזר בעיני בספר הוא שהמספר נהג "להתבלבל" מדי פעם ולהקדים כל הזמן את את המאוחר. וזה לא הרס את המתח או את הרצף של הסיפור בעיני, להפך, במקום להרוס או לקלקל את המשך הקריאה, זה רק גרם לי לרצות להמשיך ולקרוא.. לדעתי הוא כתוב בצורה מושלמת. ההערות המודגשות המשעשעות של הכותב, קטעי השיחה. כמו שאמרתי, כל הספר הסיפור התנדנד בין צחוק לדמעות, אף פעם לא היה יותר מדי זמן עצוב, או יותר מדי זמן שמח, הוא מיד התקדם לקטע הבא.. הסוף היה כל כך פתאומי והוא קרע אותי. למרות כל הרמיזות הישירות של המספר במהלך הספר, למרות שהוא כבר הזכיר את זה כבר המון פעמים. הייחוד שלו, הוא שהוא יכול לספר מליון פעם על אותה סיטואציה וזה עדיין ירגש כל פעם מחדש. זה הספר. עוד לפני שסיימתי לקרוא את העותק שהשאלתי מהספרייה, התחלתי לחפש אותו בחנויות. עד כדי כך מדהים בעיני.

אחד הספרים הטובים ביותר שיצא לי לקרוא אי פעם. עכשיו אני אהיה חייבת להצדיק את ההצהרה הגורפת שפתחתי איתה. (ולא תהיה לי שום בעיה לעשות את זה.) עם כמה שלפעמים זה מרתיע, ספר של כמעט 450 עמודים, הספר הזה מצדיק כל עמוד ועמוד בתוכו. הוא כתוב בצורה כל כך אמיתית וכנה, כל הספר הרגשתי שהסיפור מתנדנד בין שיא האושר שבהנאות הקטנות של החיים, הדברים המתוקים האלה שאי אפשר שלא לחייך למולם, חיוך אמיתי של ילדים, לבין שיא הכאב השחור של המוות. בכל זאת, הסיפור מתרחש בגרמניה הנאצית. לפעמים שוכחים את זה. וזה מה שמדהים בסיפור הזה. הוא גורם לך כל כך להכנס לעלילה, כלכך לאהוב את הדמויות, להתרגש ולבכות איתן. לאהוב את המספר, עד כמה שזה אבסורדי ("מעט מידע חשוב: מספרו של ספר זה הוא המוות."), להבין גם אותו, מה שהיה מיוחד ומוזר בעיני בספר הוא שהמספר נהג "להתבלבל" מדי פעם ולהקדים כל הזמן את את המאוחר. וזה לא הרס את המתח או את הרצף של הסיפור בעיני, להפך, במקום להרוס או לקלקל את המשך הקריאה, זה רק גרם לי לרצות להמשיך ולקרוא.. לדעתי הוא כתוב בצורה מושלמת. ההערות המודגשות המשעשעות של הכותב, קטעי השיחה. כמו שאמרתי, כל הספר הסיפור התנדנד בין צחוק לדמעות, אף פעם לא היה יותר מדי זמן עצוב, או יותר מדי זמן שמח, הוא מיד התקדם לקטע הבא.. הסוף היה כל כך פתאומי והוא קרע אותי. למרות כל הרמיזות הישירות של המספר במהלך הספר, למרות שהוא כבר הזכיר את זה כבר המון פעמים. הייחוד שלו, הוא שהוא יכול לספר מליון פעם על אותה סיטואציה וזה עדיין ירגש כל פעם מחדש. זה הספר. עוד לפני שסיימתי לקרוא את העותק שהשאלתי מהספרייה, התחלתי לחפש אותו בחנויות. עד כדי כך מדהים בעיני.

ספר מדהים. כל כך מיוחד, מצחיק, שנון, אמיתי. בעיקר אמיתי. גורם לך לחשוב הרבה על עצמך. לנסות לדמיין את עצמך באותו מצב של הגיבורה. כן, גיבורה. להזדהות עם הכאב שלה, עם האושר. אפילו עם השיגעונות. ספר חזק. על משבר אמתי, ועל איך שבן אדם הולך עם האמת שלו עד הסוף ומאמין בה גם אם היא כואבת, גם אם היא מתערערת באמצע ובסוף מצליח. יש שיגידו שהספר מייגע וארוך מדי. עד שמשהו מסתיים, צצה בעיה חדשה. אני אומרת, זה כל מה שיפה. הספר מתאר בצורה מציאותית פרק זמן בחיים של בן אדם. על כל המשברים והתהפוכות. כולנו מרגישים לפעמים בתקופות כאלו, לא בדיוק אבל פחות או יותר. לקראת הסוף הספר דועך קצת, ואז נגמר בצורה די פתאומית. בלי שדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר כמו שמצפים לפעמים מסיפורים כאלה. כמו בחיים, לא כל תקופה מסתיימת בסוף טוב, הכל טוב, כל הקצוות נסגרים. ממש לא ככה. וזה מה שהופך את כל הסיפור ליותר אמין.. כמו בחיים, סופות שוככות. סערות מתפוגגות. אבל אין דבר כזה נעלם כלא היה, תמיד ישאר סימן קטן למה שהיה, צלקת.