ריח זיעה עמד באוויר עם כניסתם לתחנת המשטרה, וליאורה נשענה על הדלפק, מסוחררת.
“אפשר לעזור לכם?“
"אילן דינובסקי נמצא?“
“נראה לי שהסתיימה הישיבה. הוא יודע שאתם מגיעים אליו?“
“כן, הוא מחכה לנו,“ לא היססה לשקר.
“קומה אחת למעלה.“
כשהתקדמה לכיוון המדרגות, לחשה לבעלה:
“אתה כבר מסתכל על השעון בפעם השלישית. למה אתה כל כך לחוץ?“
“אמרתי לך שאני עייף אחרי יום עבודה ולא רוצה ללכת לתחנה. את לא מבינה שהמשטרה לא תעשה כלום בעניין שלנו?“
“אין לנו מה לעשות חוץ מאשר להגיש תלונה, ואין מי שיעזור לנו. אתה חייב להיות פה איתי.“
בקומה שמעל הבחינה באזרחים הממתינים לאורך הפרוזדור.
“זהירות,“ העירה בחיוך לשוטר שנתקל בה, “אתה יכול להגיד לי איפה יושב דינובסקי?“
“דינו יושב בהמשך המסדרון.“
כשהתקדמה לעבר המשרד, ראתה על שלט המתכת הקטן:
“סגן ניצב אילן דינובסקי, סגן מפקד תחנה“. הדלת היתה פתוחה.
“שלום, אפשר להיכנס?“
“מי אתם?“
“ליאורה וגלעד פינר.“
“כנסו, כנסו.“
עיניו הבהירות ותוי פניו שיוו לו מראה נאה. היא התיישבה מולו וחייכה למראה חולצת המדים המתוחה על כרסו, עוד רגע יקפוץ הכפתור לשולחן. ליאורה סקרה את קירות המשרד והרימה גבה למראה אחד מהקירות, מעולם לא ראתה במשרד ציבורי צילומים רבים כל כך.
“בת זוגי מצולמת לידי,“ ענה כשהבחין בחיוכה.
“סליחה, לא התכוונתי לנעוץ מבטים.“
“מה הביא אתכם אלי?“
“מטרידים אותי בטלפון ממספר חסוי. אישה שאני לא מכירה השיגה את מספר הטלפון הנייד שלי. היא מקללת, מאיימת עלי, ומעירה אותנו לפנות בוקר. לפני שבוע הייתי אצל אביטל החוקרת, והיא ביקשה שאקליט אותה.“
ליאורה החניקה את הרעד בקולה והצליחה להישמע בוטחת כשמסרה לידיו את הדיסק. אצבעותיו נעצרו ברכות על כף ידה. צמרמורת נעימה חלפה לאורך גבה ופניה האדימו. כשהזיז את ערימת הקלסרים, רכן לעברה סגן מפקד התחנה כמו לא היה איש מלבדם בחדר.
“לא צריך להיבהל,“ הרגיע אותה בקול חם, “היה לכם לאחרונה סכסוך עם מישהו?“
“לא שזכור לי.“
“טוב עשית שהקלטת אותה.“
סוף סוף היה שם מישהו עבורה. היא זזה באי נוחות על הכיסא, אולי בעלה הבחין בחביבותו הגלויה של הקצין אליה ובנועם שחשה? גלעד לא אמר מילה ולא היישיר מבט לחוקר הבכיר או אליה.
“מה לגבי הנייד שלךָ? אני מבין שאליך היא לא מתקשרת,“ פנה אליו דינו.
“לא יודע, אני לא עונה למספרים חסויים.“
“תרדו לחוקר שירשום את התלונה שוב, ואני אישית אטפל בעניין. תמצאו אותו במשרד מול הדלפק בקומת הכניסה.“
“תודה לך.“
“אל תדאגי, את בידיים טובות.“
“שימי לב, את זו שנמצאת בידיים טובות, לא אנחנו,“ העיר בעלה לאחר צאתם.
“ברור שהוא מתכוון לשנינו, כשמעירים אותי בלילה מעירים גם אותךָ. תשמח שהוא הבטיח לעזור,“ ענתה מבלי שהסגירה עד כמה היתה מרוצה מכך שהקצין פנה רק אליה.
“שכחתי לשאול אותך מה שמו של החוקר,“ חזרה למשרד של דינו.
“אמיר בן־שמר, הוא מחכה לכם. התקשרתי ואמרתי שאתם בדרך אליו.“
החוקר בקומת הכניסה רשם כל מילה בקצב הכתבה, ולאחר כמה דקות שמעה את קולו של דינו מאחוריה:
“אמיר, אני יוצא להפסקה של עשר דקות. מטפלים בכם יפה?“
“אני מייד חוזרת,“ מיהרה לצאת אליו.
הוא ישב על ספסל סמוך לכניסה לתחנה ועישן להנאתו, לוגם מהקפה. ליאורה החליקה את שמלתה, מתעלמת מהכאב שגרמו לה נעלי העקב החדשות.
“אפשר לשבת?“ שאלה.
“ברור שאפשר, אפילו רצוי.“
“אני מודאגת מההטרדה הזאת.“
“אל תהיי מודאגת. כשאני מבטיח טיפול אישי, אני מקיים. את לא סומכת עלי?“
“סומכת, אבל עדיין לא שקטה.“
“מוזר לי שבעלך אף פעם לא שמע את הקול שלה.“
“לי זה לא מוזר. כפי שאמר לך, הוא לא עונה למספרים חסויים, אבל אני, מתוקף תפקידי, חייבת.“
“במה את עוסקת?“
“בתרגומים מרוסית עבור חברות עסקיות. אני עובדת בארץ ובחו“ל עם מוסדות וארגונים, ומגיעים אלי גם מספרים חסויים.“
“וגלעד?“
“יצא לפרישה מוקדמת לפני שנה, מהנדס במקצועו. היום הוא נותן ייעוץ כשפונים אליו לחוות־דעת.“
“אם זה העיסוק שלו, אני בטוח שחלק מהמקורות שפונים אליו חסויים, כמו אצלך.“
“אתה חוקר את האדם הלא־נכון, אין לי תשובות לתת לך.“
“לא מסתדר לי הבעל שלך, וגם לא העובדה שהוא ישב אצלי במשרד ובקושי הוציא מילה מהפה.“
“זה האופי שלו, ולכן העזרה שלך כל כך חשובה לי. אני לבד בעניין.“
“נראה לי שלא רק בעניין הזה את לבד, אבל עכשיו כבר לא תהיי. הקשבתי לכל מילה שאמרת, לקול הנעים ולטון האסרטיבי, גם העיניים הירוקות שלך מדהימות. מצאת חן בעיניי.“
“כל מתלוננת שמגיעה אליך מקבלת מחמאות כאלה?“
“לא, רק אלה שמגיע להן. אני אוהב נשים עם ביטחון עצמי.“
“למה קוראים לך דינו? מה רע באילן?“
“כינוי מילדות, דינובסקי ארוך מדי, וככה זה נשאר.“
“בכל מקרה אני רק רוצה שנהיה ידידים ושתעזור לנו.“
“נוכל להיות הרבה יותר, אם תרצי.“
“לא דיברתי על ידידות מהסוג הזה.“
“אני יודע. יש לי את מספר הטלפון הנייד שלך, אפשר להתקשר?“
“אם יהיה לך מה להגיד לי, אשמח לשמוע.“
“בכל נושא?“
“אתה מביך אותי.“
מצב־רוחה המרומם על הספסל ההוא גילה בתוכה אישה אחרת, שרצתה להמשיך לשבת איתו, לשמוע עוד עד כמה היא נחשקת, שלא ייגמר.
“סיימנו,“ יצא אליהם גלעד, “הולכים?“
“החוקר היה מאוד אדיב,“ ניסתה לנהל שיחה עם צאתם מהתחנה.
“האדיבות שלו לא מעניינת, נראה אם המשטרה שלך באמת יכולה לעזור.“
“למה הציניות? המשטרה לא שלי.“
אולי הגזימה בהתנהלותה. מן הסתם לא היה קשה להבחין שראתה שם רק גבר אחד. גלעד נהג לחנייה הפרטית של ביתם ומיהר לצאת ממכונית ה‘מאזדה‘ הלבנה שלהם.
“אני מת מרעב. את באה?“
ליאורה הטרודה במחשבות לא הקשיבה לו, עדיין מבולבלת מהחיזור הבלתי צפוי. אסור לה לרצות אותו, לדמיין את המגע הגברי שמזמן לא חוותה. שנים לא נגעה בה יד של גבר, גלעד הלך והתרחק עד שכבר לא ראה אותה. כמיהתה לא נעלמה מעיניו של הקצין, אך המחיר שתשלם עלול להיות גבוה מדי.
* * *
ביתם בשכונה הגרמנית בעיר התחתית בחיפה עמד ברחוב צדדי, נמוך מהכביש. עם שובם מתחנת המשטרה פתחה את שער הברזל וירדה במדרגות, נפעמת שוב מגינתה שנראתה לה עתה מטופחת ויפה מתמיד. היא הביטה בעצי הדקל המחבקים את גג הרעפים האדום, ועיניה נחו על הספסל שעמד בחצר, רק אז הבחינה עד כמה הוא תואם לזה שעליו ישבה עם דינו בתחנה.
‘אם מישהו משגיח עלי מלמעלה, אולי הוא שולח לי סימן,‘ צחקה בקרבה למחשבה שמלאכים עוסקים בנגרות.
עם כניסתה ניגשה למחשב ופתחה את הדואר האלקטרוני לעבודה שהמתינה לה. ‘הוא לא יתקשר אלי והמילים שאמר על הספסל הן שטות. אין סיבה להיות מוטרדת,‘ חשבה כשעיניה נעוצות במסך.
“אני מקווה שיטפלו בנו ברצינות,“ קראה לגלעד שסיים את ארוחתו, מנסה שוב לפתוח בשיחת חולין.
בעלה לא ענה, והיא המשיכה לדבר. כשקמה מכיסאה, הבחינה שהוא נרדם על הכורסה באמצע השיחה. הרגשה של החמצה הכאיבה לה כמו פצע שאינו מגליד, והיא מגרדת ומגרדת אותו בלי לקבל שלעולם לא תצליח לרפאו. ההצעה של קצין המשטרה להתקשר אליה “בכל נושא“ נראתה לה עתה קוסמת יותר מכל טיפול זוגי שהיא עצמה לא האמינה ביכולתו להושיע.
היא כבר בת 47, שערה בלונד קצר ועור פניה עדיין צעיר. בזיכרונה של ליאורה עלו מחזרים מהעבר, שהחמיאו לנשיותה ולאנרגיות שהקרינה. כמה קל היה להציב חומה בפניהם ולשמור שלא להיכנע לתשוקותיה. אז מה קרה עכשיו שקשה לה פתאום?
היא ישבה מול המחשב מרוכזת בתרגום מאמר, כשגלעד יצא לסידוריו.
“אני רץ לבנק ולרואה חשבון, לא יודע מתי אחזור.“
עם שובו היה הבית שקט בדיוק כשהיה טרם צאתו.
“אולי נלך לסרט או להצגה טובה?“ הציעה.
“אין לנו אותו טעם בסרטים והצגות, את יודעת.“
“אז בוא נצא לחברים.“
“רק עכשיו חזרתי, אני עייף.“
יום רדף יום. ילדיהם בגרו ועזבו את הבית, והשקט חדר לעצמות כמו קור ששמיכת פוך עבה ועוד אחת לא יכולות לו. חברים חדלו בהדרגה לבקר והפסיקו להזמין אותם אליהם או לבילויים משותפים.
“אני לא נכנס לשיחות הנפש האלה שוב, לא רוצה לריב.“
“מי רב איתך? אני רק רוצה לדעת למה אנחנו לא יוצאים מהבית לשום מקום. למה אתה שותק?“
“אין לי תשובות בשבילך.“
דעתה כמעט נטרפה עליה, והיא התקשרה ליעל.
“מה אני עושה איתו?“
“מיליון פעם אמרתי לך שאת עדיין נראית טוב ושעוד לא מאוחר. אין לי מושג איך את מסוגלת לחיות כמו נזירה טיבטית. את תקועה בנישואים שלך בדיוק באותו המקום שבו היית לפני שנים. אני תמיד פה בשבילך, ליאורה, אבל לא יעזור אם תבכי לי כמה רע לך. אני לא יודעת מה יגרום לך לקום וללכת וכמה זמן זה עוד יקח. הפחד היחיד שלי הוא שאף פעם זה לא יקרה לך.“
איך תסביר ליעל את החרדה המשתקת, את הבהלה שאם תפרק את נישואיה ואת משפחתה תהיה הרבה יותר לבד?
“מתי תביני שאין לבד יותר מזה שאת נמצאת בו,“ שבה ואמרה לה. “מתי היית בחופשה? אני יודעת עליך הכל, ולא זוכרת שהגעת לאורגזמה מטורפת, או אפילו סתם נהנית ממגע עם בעלך. לא שמעתי ממך שיש לך עם מי לדבר בבית, או מישהו שיחבק וינשק אותך. גלעד תומך בך בעניין המטרידה הטלפונית? הוא לוקח את הנייד שלך וצועק עליה שתפסיק להציק לך? לא. יש לך עציץ בבית, לא גבר, ואפילו מים הוא לא מבקש.“
היא לא העזה לספר לה על משיכתה לדינו, הרי מעולם לא היתה בוגדנית ושקרנית הפועלת מאחורי גבו של בעלה. באהבתה אליה יעל היתה אולי מעודדת אותה לחוות מין סוער, אבל ליאורה ידעה שתרצה יותר.
למחרת בשעות הבוקר צילצל הטלפון הנייד שלה.
“היי, זה דינו. מה שלומך? עוד אין לי חדשות בשבילך לגבי התלונה, אבל אני שולח לך חיבוק, אפשר?“
“אפשר,“ ענתה בהיסוס, מנסה להסתיר את הנאתה.
“אני קצין תורן הלילה, נוכל להיפגש במשרד אם תרצי.“
“לא יודעת.“
“תחשבי על זה, אני מת לשבת לדבר איתך.“
“לא בטוחה שזה צעד נבון.“
“בחיים לא עושים רק מה שנבון ונכון. בכל מקרה, מה שתחליטי. עד שעה שש בערב אל תתקשרי למספר הנייד שמופיע אצלך, אי אפשר לדעת איפה אני נמצא. אני מחכה לך בסביבות שעה אחת־עשרה. מקווה שתגיעי.“
לקראת השעה היעודה הסתובבה בבית חסרת מנוח, כל כך רצתה להגיע אליו. גלעד נרדם בחדר השינה. ליאורה נכנסה בשקט והוציאה שמלה שחורה עליה הניחה עליונית דקה, מתיזה על עצמה בושם קליל. בספר הבלתי כתוב לפיו חונכה, גוף ולב אינם נפרדים, ואילו הפעם הגוף והראש נפרדו זה מזה.
“אני בדרך לתחנה, אפילו לא יודעת בן כמה אתה,“ שוחחה איתו מהדיבורית שברכב.
“את ה־36 כבר עברתי. טוב שהתקשרת, יש שינוי בתוכנית, במקום בתחנה ניפגש בחניה של הקניון.“
מוטב לה עכשיו לעשות סיבוב פרסה ולשוב לביתה, אבל מה רע יכול לקרות אם רק ישוחחו? בכל רגע תוכל לסגת. ואולי כדאי שתחסוך מעצמה את המבוכה. המחשבות ניקרו בה ולא נתנו מנוח.
* * *
בתי־הקפה היו סגורים, ואיש לא ראה או שמע אותם מגיעים לחנייה. מכונית ‘טויוטה‘ ללא סמל משטרתי הגיעה לשם אחריה.
“בואי, תעלי,“ פתח לה את דלת הרכב.
היא ישבה קפואה במושב לצידו, והוא ניגש ישר לעניין:
“אני גרוש וחי לגמרי לא רע. יש לי בת זוג, כפי שהספקת לראות. היא אחרי לידה, נולד לי תינוק לפני שבעה שבועות. אבל את סקסית ונראית מצוין, פרי בשל שהייתי רוצה לקטוף. רוצה לעבור למושב האחורי?“
ליאורה הביטה בו בתדהמה.
“יצאת מדעתך אם אתה חושב שבשביל זה הגעתי.“
“אז בשביל מה הגעת?“
“לדבר עם בן־אדם, להכיר אותך, לא שתציע לי כאן ועכשיו את המושב האחורי ברכב שלך.“
להגיע כמעט בחצות לגבר שהיא לגביו רק פרי בשל היה לה קשה לעיכול. ידה אחזה בידית הדלת כדי לצאת משם מהר ככל האפשר, כששמעה במכשיר הקשר:
“דינו, היו יריות, מחכים לך.“
“את רוצה צימר, יהיה צימר. אני אכיר אותך, ואת תכירי אותי כמו שאת רוצה. חייב לזוז, אתקשר אלייך.“
רגליה דרכו על האספלט וקצין המשטרה נחפז למקום האירוע. ליאורה לא הפנתה את ראשה לאחור.
לאחר שהגיעה לביתה לא הצליחה להירגע. אחרי חצות יצאה לגינה, מבוהלת מהצפוי לה. עוד לא קרה שום דבר, והיא יכולה לסגת בקלות, על מה הבהלה? באצבעות רועדות הדליקה סיגריה, לא מתאים לנסות להיגמל עכשיו. ועדיין, גם אם לא אהבה את דרכו, לא היה לה ספק שתהיה איתו.
נסערת משיקול הדעת שהלך ודעך, נכנסה לחדר העבודה והוציאה מתוך ארון הספרים אלבום. בעודה מעלעלת בתצלומים הביטה בבניה מינקותם, בזוג הורים צעירים המחבקים את ילדיהם באהבה, עד שגובהם של הזאטוטים הגיע לכתפיהם. באלבום אחר, כלה נאה עמדה לצד גלעד המחויט. היה שם הרב שקידש אותם, והוריה המבוגרים שלא מצאו את מקומם בין קהל האורחים. שנים ארוכות של חיים עלו מתוך התמונות. רק כשסגרה את האלבומים והשיבה אותם למקומם, שמה לב שלא מצאה שם ולו תמונה אחת שבה בעלה מחבק אותה. ליבה נצבט כשראתה את האמת ניצבת מולה מתוך הצילומים.
‘אני לא מדמיינת דמיונות שווא. כמה מהר חולפות השנים, מ־20 ל־30 ול־40. עוד מעט אהיה בת 50, והחיים יעברו בלי שאחווה אהבה. אולי זה כבר לא יקרה לי. למי אני תורמת בנאמנות שלי? ההתנזרות שלי לא תורמת לגלעד כלום. הוא לא רואה אותי, בכלל. מה לא ברור?
חששותיה שמא דינו לא יצור קשר התעצמו עם כל יום שחלף. היא לא האמינה שיטרח להתקשר לאחר שסירבה לו. ליאורה, שדחתה שוב ושוב מחזרים שהופיעו במהלך נישואיה, כמעט השלימה עם העובדה שפעם נוספת החמיצה הזדמנות.
לאחר שבוע מליל פגישתם הופיע מספרו על הנייד שלה, והיא חייכה לעצמה בשביעות רצון, נושמת נשימה עמוקה וממתינה שהמכשיר יצלצל מעט. לא צריך לענות מייד. ביטחונה העצמי שב אליה. טוב עשתה כשסירבה למושב האחורי, לשם היא לא שייכת.
“היי, רציתי לדעת אם האישה שהתלוננתם עליה ממשיכה להתקשר אליכם.“
“לא שמענו ממנה לאחרונה, אני מקווה שהמשטרה מטפלת בעניין.“
“זו חובתי, וכמו שהבטחתי לך, אני מטפל בתלונה שלכם באופן אישי. תרצי להיפגש מחר לכוס קפה? בשש בערב השוטרים מסיימים לעבוד, ואני מאמין שיהיה רגוע. בואי לתחנה ונדבר.“
“שש זו שעה סבירה. משעה אחת־עשרה בלילה אתה מתחיל להיות מסוכן,“ צחקה.
“כיף לראות אותך. מה שלומך?“ התקבלה בחיוך מאיר פנים.
“הכל בסדר.“
“את יודעת שהייתי רוצה להיות איתך לבד, לחבק אותך.“
“אתה שוב מתחיל? בשביל מה להיכנס למקום שאין לך מה לתת בו? אמרת שאתה מרוצה בפרק ב‘, והבהרתי לך שאני לא פרי שקוטפים על הדרך.“
“מצטער, אולי לא השתמשתי במילים הנכונות. אני מאוד שמח שהגעת, ואין לי שום כוונה לקטוף אותך בלי להישאר איתך בקשר.“
“דינו, מחמיא לי החיזור שלך, ואולי גם אני נמשכת אליך, אבל מין שאין בו רגש ומושב אחורי ברכב הם לא הסגנון שלי.“
“הרגש יבוא, תני לו זמן. גם ציפור לא תעוף אם חותכים לה את הכנפיים בתחילת המסע.“
“נעשית משורר,“ צחקה.
“תאמיני לי, שאני רוצה קשר איתך ולא מחפש סטוצים. את אישה סקסית וחכמה, הראשונה שלי בשלוש השנים שאני עם רינה.“
נהנית מהמילים היפות שאמר, גיחכה לעצמה. שבועות ספורים לאחר שרינה ילדה את תינוקו, הוא כבר התחיל איתה. ליאורה ודאי לא היתה הראשונה מאז שהוא עם זוגתו החדשה, אבל בפנטזיה שלה גבר צריך לחזר אחרי אישה. בא בקלות, עוזב בקלות. איך תרגיש אם תיעזב, ומה ייתן לה זיון חפוז עם קצין שרואה בה רק תפוח עסיסי לנגוס בו? בטנה התהפכה. אם חיכתה כל כך הרבה, היא תחכה עוד קצת.
“תן לי לחשוב על זה.“
“תנסי למצוא צימר באזור, יום חמישי פנוי לי.“
“לא דיברתי על צימר, אמרתי רק שאחשוב על זה.“
‘יום חמישי פנוי לו, הוא לא שאל אותי אם היום הזה פנוי אצלי,‘ הירהרה כשהלכה לאורך הפרוזדור, מנסה לעכל את האיש הזה ולשכנע את עצמה שלהיות נחשקת חשוב לא פחות מלהיות נאהבת. ‘כמה זמן עוד תתנזרי מתשוקה מינית?‘ חשבה בדרכה לשקט המצפה לה בביתה, ‘הרי לעולם לא תהיי מוכנה למעשה עד שתעשי אותו.‘ יש מים בבריכה, אין מים בבריכה, היא תקפוץ ראש. אם תתרסק, תתרסק.
הקצין התקשר אליה מספר פעמים ביום, והיא לא חדלה לחשוב עליו. כשישבה על הספסל בחצרה דימיינה איך תרגיש איתו, כאילו לא ידעה גבר מעולם. הוא נהג לספר לה על הנעשה בתחנה:
“היכו שוטרים... תפסו סמים... הציתו רכב... אני חייב לסיים, מפקד התחנה פה, אתקשר אחר כך, מתוקה.“
הוא הרשה לעצמו לשלוח לה הודעות טקסט לנייד בכל שעה שהתאימה לו. בלילות הנייד היה מונח לצד הכר עליו הניחה את ראשה, ועיניה עוקבות אחר הבזק האור המודיע שהגיעו המילים להן ציפתה:
“אני מת להיות איתך עכשיו. את חסרה לי.“
כשהתעוררה משנתה והביטה על הצג, היום החל בחיוך.
* * *
דינו חי עם רינה בשכונת הדר הכרמל שבחיפה. כששאלה היכן הוא מתגורר, לא ביקשה לדעת את כתובתו, אולם הוא לא היסס למסור לה את שם הרחוב ומספר הבית. סקרנותה הובילה אותה לשכונה, והיא חלפה ברכבה על פני ביתו השכור שחזיתו התקלפה מהשמש.
“יהיו לי חמש שעות לבלות איתך. הזמנת מקום?“ שאל אותה בטלפון.
נבוכה על כך שנכנעה בלי מלחמה של ממש, אמרה:
“התכוונתי להודיע לך. הזמנתי צימר בראש־פינה ליום חמישי בבוקר.“
“כמה ביקשו ממך?“ שאל.
“מאתיים.“
“דולר או שקל?“
“אם זה יקר לך, אני יכולה להתקשר ולבטל.“
“כל כך מהר את מוכנה לבטל? המחיר סביר.“
“כשאתה מזמין אישה לארוחה, אתה שואל מה מחיר הקינוח?“
הוא שתק באי נוחות, ואצבעותיה כמו קיבלו חיים משל עצמן, לא חייגו לבעלת הצימר.
לבוש בחולצת טריקו שחורה ובמכנסי ג‘ינס הגיע לאותו חניון שבו נפגשו לראשונה, והיא פינתה עבורו את מושב הנהג.
“את נראית מצוין, השמלה מחמיאה לך.“
כמעט שעה התלבטה מה ללבוש לפגישה. בחירתה נפלה על שמלה בגוון אפרסק, סקסית במידה הנכונה, שלא תיראה להוטה מדי. את פניה איפרה בעדינות. בנסיעה הניחה את כף ידה על אצבעותיו, מנסה ליהנות מכל דקה במחיצתו. חרטה לא היתה בה, ובכל מקרה כבר מאוחר מדי לסגת. אין ספק שהקצין הזה יודע להסתדר, חייכה לעצמה. זוגתו בוטחת בו שהוא קם בבוקר לעבודתו, ומפקדו חושב שהוא יוצא בלבוש אזרחי לתפקיד.
“אם מישהו יפגע לי בתא המשפחתי, אני בורח,“ אמר כשהגיעו לראש־פינה.
“אל תדאג, אני לא כאן בשביל להרוס לך בית, גם לי יש משפחה.“
מהמראה הימנית הבחינה בבעלת הבית שהמתינה להם.
“אני לא יוצא מהרכב. תשלמי לה, ושתלך,“ הושיט לה את השטר.
הגברת קיבלה את הכסף ומסרה לידי ליאורה מפתח. מדרגות המתכת לקומה שמעל חרקו תחת נעלי העקב שלה, ודינו עלה אחריה, מפזר מבטים של אי שקט.
במרכזו של חדר רחב ידיים עמדה מיטה זוגית ולצידה ג‘קוזי מזמין. בלי לבזבז זמן יקר, הסיר הקצין את בגדיו, מיהר לפשוט את שמלתה ונשכב לצידה על המיטה, נושק לה נשיקה ארוכה. ידיו ריחפו על שדיה ובטנה, יורדות מטה לאט למפשעתה, כשליאורה עוצמת את עיניה בהנאה. אצבעותיו ליטפו את איברה הרטוב, והוא הרים את ראשה, מוביל את פיה לפטמותיו הרגישות.
“נעים לי עם הלשון שלך על הפטמות. תמשיכי, ככה אני אוהב.“
היא נענתה לו בעונג כשחדר אליה ונע בתוכה, מוביל את ידה לערוותה.
“תיגעי בעצמך, תגמרי. אני רוצה לראות אותך.“
“אל תצא ממני, זה טוב,“ אורגזמה טילטלה אותה והיא גנחה.
“הכי סקסי בעולם לראות אותך גומרת,“ לחש לה כששכבה ברפיון על המיטה, ושפתיו שוב מצאו את פיה לנשיקה מענגת.
הנייד שלו חתך את האוויר ואת האווירה בצלצולו הרם, והוא קם לכורסה לענות למדביר הנמלים שהתקשר לבצע עבודה בביתו. באכזבה כיסתה את מערומיה. היא לא הסכימה לחלוק את זמנה היקר עם מדביר נמלים. כל כך חיכתה לזמן שבו הוא יהיה רק שלה, אך דינו המשיך בשיחתו השלווה שנמשכה בעיניה דקות ארוכות.
כשסיים את השיחה, הסיר מעליה את השמיכה הדקה וצחק:
“למה את מתכסה?“
לא היתה שום אווירה רומנטית שם, זו שייחלה לה בפנטזיה היפה שציירה לעצמה. המיטה והכריות שעליה הפכו בעיני רוחה לשולחן עבודתו עמוס הקלסרים, ואיבריה שאך לפני דקות ספורות שתו אותו בצמא, יבשו וננעלו.
טרם הספיק לחזור למיטה, צילצל הנייד שלו שוב, הפעם היתה זו חברתה של זוגתו, וגם איתה האריך בשיחה. לפני שיגיע צלצול נוסף, ליאורה החליטה להתלבש ולצאת משם.
“אני רוצה ללכת,“ התרוממה לכיוון שמלתה.
“עוד לא הולכים, באנו ליהנות.“
“אם לשיחות האלה אתה קורא הנאה, יש לך ולי מושגים שונים לגמרי לאווירה רומנטית ולדרך שבה עושים אהבה.“
“די להיות צינית, אני חייב לענות לטלפונים. בואי אלי,“ התקרב אליה ונשק לה, “אני אוהב לנשק אותך, את טעימה לי.“
ליאורה לא עמדה בפני הרכות של שפתיו. איברו התקשח כשנצמד אליה, והיא התמסרה בכמיהה.
“את מאוד רטובה. איזו אישה נהדרת את.“
שוב חדר לתוכה והם התעלסו בלהט. לפני דקות ספורות התכוונה ללכת, עכשיו רק רצתה שלא ייגמר.
“תחבק אותי חזק,“ נצמדה לחזהו החלק.
הגבר שחיבק אותה, שנשק לה והתעלס איתה בטירוף חושים השכיח ממנה את השעון התלוי על הקיר. כמה קל לפייס אותה, וגם מעיניו לא נעלם הדבר. ליאורה לא זכרה מתי נישקו אותה בתאווה כזאת, וכמה זמן עבר מאז עינגו אותה עד שגנחה בצעקה. דינו היה מרוצה מביצועיו.
“זהו, חייבים לחזור,“ נשק לה קלות וקם ממנה.
תשושים ודביקים תחת זרם המים בחדרון האמבטיה הצהיר:
“אם תשימי בושם, אני מנוע נגיעה.“
הגופייה הדהויה שלבש היתה פעם לבנה ועתה ביצבץ בה חור. לבוש בחולצת טריקו, מכנסי ג‘ינס ואקדח בחגורתו, עמד מוכן ליציאה. היא יישרה את שמלתה, ונעלי העקב שלה שוב הרעידו את מדרגות הברזל כשירדה להחזיר את המפתח לבעלת הבית.
הפעם נהגה היא ברכבה. אותו נוף נשקף מהחלון בדרך מראש־פינה לעיר שלה, אותם כבישים, ולמרות זאת העולם נראה לה אחר. ליאורה נבהלה מעוצמת החוויה ומהפחד לאבד את התחושה המשכרת שחוותה איתו. תוך חמש שעות בלבד קרסו החומות שהקיפה עצמה בהן עם השנים, ואיתן צנחו התדמית שבנתה והשכנוע העצמי המתמשך שניתן לחיות גם בהיעדר תשוקה. לא העובדה שבגדה בבעלה הטרידה אותה, כי אם הרגש שהתעורר בה לאיש שנקרה בדרכה. ליאורה ידעה שיקשה עליה לוותר עליו. מה יהיה אם יעזוב עכשיו? הוא דיבר על אורגזמות ואיך בדיוק נשים גומרות. הדיון שניהל עם עצמו לא נעם לה, והיא שתקה כל הדרך. כשהחנתה את הרכב ברחוב צדדי סמוך לתחנת המשטרה, נופף באצבע שעליה הטבעת:
“א־ו־ת־ה אני אוהב. כואב לך לשמוע?“
“לא,“ ענתה לו בשלווה. “לא כואב לי לשמוע, אבל אולי יכאב לזוגתך אם היא תדע איפה היית הבוקר.“
בקושי נשמה מעוצמת חוצפתו, ומבלי שתבין מדוע עדיין רצתה בו, שאלה:
“ניפגש שוב?“
“ניפגש,“ ענה בשלווה.
לאחר שהבהיר לה את מקומה, נרגעה רוחו, אולם ליאורה רצתה עתה יותר. לאחר שכבש את גופה ניצני ההתמכרות כבר נבטו בה. דינו הניח את תיקו על כתפו ובהליכה איטית נעלם לכיוון התחנה. בלי להניע את הרכב הניחה את ידיה על ההגה וראשה צנח עליהן. איך תצא מהמצב אליו נכנסה? אם תעזוב עכשיו, תהיה ללעג בעיני עצמה, סטוץ חד־פעמי שמעולם לא הסכימה להיות; ואם תמשיך איתו, תגיע לדרך ללא מוצא.
* * *
בשעות הצהריים שלמחרת צילצל הנייד שלה.
“אתמול כשהגעתי הביתה, מצאתי על השולחן מתנה מרינה, כל כך התביישתי.“
“התביישת כי שכבת איתי, או כי קיבלת את המתנה ממנה בזמן ששכבת איתי? תרגיש נוח, דינו, מבחינתי אתה חופשי ללכת.“
“רק סיפרתי לך מה היה אתמול בבית. לא אמרתי מילה על עזיבה. את אישה סקסית ומעניינת.“
רגועה מאי עזיבתו, לא ייחסה חשיבות לבהלה שאחזה בו.
“רינה היא כבר האישה הרביעית שבגללה עזבתי בית, והיא הזהירה אותי שאם יהיה לי רומן עם אחרת, אני אמצא את עצמי עם מזוודה על המדרכה. טוב שהיא מחזיקה אותי קצר.“
איך היא מחזיקה אותו כל כך קצר, והוא מצליח לבלות עם אישה אחרת מחצית מיום עבודתו, ליאורה לא הבינה, אבל אותה לא עניינה המזוודה הזרוקה שלו ולא היה לה שום רצון שיעזוב את ביתו למענה בפעם החמישית. מבולבלת ניסתה למצוא סיבה אמיתית להיות איתו. כל שהצליחה לדלות ממוחה היה ‘רק לא להיות זיון חד־פעמי‘. הצימר בראש־פינה לא ייזכר כפינה של עונג שבו עשתה אהבה, אלא כחור עלוב במאתיים שקלים שבו השאירה את כבודה. אם ימשיך לחשוק בה, היא תרגיש אישה; אם ילך עכשיו, היא תיפול לבור שמפניו נזהרה ותהיה בעיני עצמה למופקרת.
“בשעות העבודה רינה לא תחשוד בנו,“ ניסתה להרגיע אותו.
לעצמה סיפרה אגדה יפה, שגסותו היא רק קליפה דקה הניתנת בקלות להסרה וכי הרגש אליה יגיע עם הזמן. קל היה להבחין שבביתו הרגיש חלש, ובשגרת יומו, בין תורנויות מתישות ומחויבות לנשותיו, החניף לו שליאורה לא רצתה לוותר עליו.
“אני רוצה לספר לך על הסימפוניה של שוברט,“ המשיך בשיחתם הטלפונית.
תוהה אם מתגלה צד אחר בקצין שלה, תרבותי ורגיש יותר, הקשיבה לדבריו.
“פעם כשעברתי ברחוב, כשהייתי צעיר ונאה, קלטתי נעימה מאחת הדירות. עליתי לשם, ואת הדלת פתחה בחורה יפהפייה. כששאלתי על המוזיקה, היא הזמינה אותי לחדר המיטות. אני הייתי בן 17, הסימפוניה היתה הבלתי גמורה של שוברט ואיתה גמרתי פעם אחר פעם. נשים אף פעם לא יכלו לעמוד בפני.“
ליאורה צחקה:
“אתה גבר מדהים, דינו. יש לי מזל גדול להופיע ברשימת הכיבושים שלך.“