לא הצלחתי להבין את ההתלהבות מ"התופעה הספרותית" כמו שמכנים את הספר הזה.
אישה בגיל המעבר, רוצה שינוי, רוצה להפסיק להיות בפוזיציה אליה היא הביאה את עצמה במשפחה ובעבודה, ובמקום לנסוע לניו יורק היא נשארת במוטל המרחק חצי שעה נסיעה מהבית, ומפתחת רומן עם בחור צעיר.
לא הבנתי מה כל כך מרגש. לא מגעה בי הכתיבה, ולא התרגשתי מהסיפור.
אולי אני בדעת מיעוט, אולי אני הילד שצועק המלך הוא ערום?

בדרך כלל אני אוהבת כתיבה ברורה, לדעת מי מה ואיך כבר בתחילת הסיפור. זה מסדר לי את מסגרת הסיפור ומתווה לי דרך סלולה אל לב העניין. לא אוהבת ספרים בהם רב הנסתר על הגלוי, והחיסיון נשאר עד לסוף הספר כמעט. זה מוריד לי מההנאה, מודה. טוב, אז מסתבר שאם זה נעשה טוב, ובספר הזה זה בהחלט נעשה טוב- אז אפשר גם אחרת ולכן לוקחת את מילותיי בחזרה.

מתחילת הסיפור עד כמעט לסופו שומרת הסופרת על עמימות הן לגבי העלילה והן לגבי אחת הדמויות המרכזיות. וגם אם ניחשתי די בהתחלה את זהותה, זה לא הפריע לי לפעור את פי אם בפליאה ואם בהקלה, ורק העצים את כל העלילה. ואם חשבתם שזה נשמע לכם כמו ספר מתח - זה לא. זה סיפור עדין ויפהפה על החיים, על אובדן, על אפלה גדולה, אבל גם על קרן אור שתמיד נמצאת שם.

מונה היא אישה בתחילת העשור השישי לחייה. היא חיה בעיר חוף שקטה באנגליה. עיר קרה וערפילית, והערפל האפור הזה לא נוכח רק כתיאור נוף, אלא כמו שכתבתי- הוא קיים גם בדמויות. מונה היא אמנית. יש לה חנות לבובות. היא מייצרת בובות. גם כאלו בייצור חופשי שהשיא של המכירות הוא בחג המולד, אבל רוב הבובות מיוצרות עפ"י הזמנה. הבובות של מונה הן לא סתם בובות. מתוך העבר שלה, ומתוך כאב גדול מונה הגיעה לעיסוק הזה.
הסיפור מתרחש בהווה ותוך כדי חוזר לעבר, אל אמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, כשהזליגות האלו בזמן לא נושאות פרקים מתוארכים. הקורא מבין את זה בעצמו תוך כדי תנועה וזה חלק ללא עצירות מיותרות. בסיפור העבר הקורא מתוודע אל עברה של מונה באירלנד, סיפור אהבה גדול,כשבסופו ריק גדול ובקבות כל זה עזיבתה של מונה את אירלנד.
וכן, גם אני נאלצת לשמור על עמימות, וסליחה על זה. כל מילה נוספת על העלילה תהיה בבחינת רצח של הסיפור בצורת ספויילר, ואני לא אעשה את זה למי שיחליט לקרוא את הספר היפהפה הזה.

קשקוש בלבוש!!! במסווה של ספרות שואה ומלחמת העולם ה-2 טוותה הסופרת רומן רומנטי / צ'יק ליט ירוד.
הסופרת דלתה פריט מידע היסטורי מעניין אך נורא אודות התקופה - פרוייקט "מעיין החיים" לֶבֵּנְסְבּוֹרן (בגרמנית: Der Lebensborn). הפרוייקט נועד להגברת הילודה ועידוד טהרת הגזע הארי (אחרי שהחל מסוף מלחה"ע ה-1 חלה ירידה בילודה בגרמניה), וכך להבטיח גם דור עתידי של חיילים אריים טהורים שיגנו על הרייך השלישי.
במסגרת זו הוקמו בגרמניה ובחלק מן המדינות הכבושות, (בפרט בסקנדינביה וצפון אירופה), "בתי הבראה" בהן שוכנו בעת הריונן נשים לא נשואות גרמניות וזרות שנכנסו להריון מחיילים נאצים. ב"בתי ההבראה" הללו סופקו לנשים תנאי מחייה ותזונה טובים, אך גם שטיפת מוח נאצית. המשמעת בהם היתה קשוחה , והבנות הלא-גרמניות הורשו לצאת מתחומי "בית ההבראה" רק לעיתים רחוקות ובליווי גרמני. לאחר הלידה רוב התינוקות נשארו ב"בתי ההבראה" הללו, גודלו שם במשך כחצי שנה ואח"כ נמסרו לאומנה לזוגות נאצים. למעשה, חלק מהתינוקות פשוט נחטפו מאימותיהן.

לגרעין ההיסטורי הזה הוסיפה הסופרת חומרים שרק הקדיחו את תבשילה:
צירלה, נערה שאביה פולני יהודי ואמה הולנדית/נוצריה שנפטרה, נשלחת אל דודתה בהולנד. כשמתחילות רדיפות היהודים בהולנד, הדודה הוגה תוכנית שלפיה תיכנס צירלה להריון מיהודי, אך תוצג כבת דודתה הנוצריה שהתאבדה אחרי שנכנסה להריון מחייל נאצי, כי חשבה שאינו אוהב אותה. צירלה תתקבל "ל"בית ההבראה" לנערות מסוגה ובדרך זו תינצל.
העלילה היא כאמור רומן רומנטי. כמעט אין לנו פרטים על "החינוך" שעוברות הנערות הללו ב"בתי ההבראה" וגורל יותר מפורט על עתידן ועתיד ילדיהן לאורך שנים.

מה כן יש לנו
1. בחור יהודי - עובד הקהילה היהודית ש"ממלא את חובתו" ומכניס את צירלה להריון. צירלה היתה מאוהבת בו תקופה ארוכה, אך בהמשך יסתבר שהוא היה מאוהב בבת דודתה הנוצריה.