בדרך כלל אני אוהבת כתיבה ברורה, לדעת מי מה ואיך כבר בתחילת הסיפור. זה מסדר לי את מסגרת הסיפור ומתווה לי דרך סלולה אל לב העניין. לא אוהבת ספרים בהם רב הנסתר על הגלוי, והחיסיון נשאר עד לסוף הספר כמעט. זה מוריד לי מההנאה, מודה. טוב, אז מסתבר שאם זה נעשה טוב, ובספר הזה זה בהחלט נעשה טוב- אז אפשר גם אחרת ולכן לוקחת את מילותיי בחזרה.
מתחילת הסיפור עד כמעט לסופו שומרת הסופרת על עמימות הן לגבי העלילה והן לגבי אחת הדמויות המרכזיות. וגם אם ניחשתי די בהתחלה את זהותה, זה לא הפריע לי לפעור את פי אם בפליאה ואם בהקלה, ורק העצים את כל העלילה. ואם חשבתם שזה נשמע לכם כמו ספר מתח - זה לא. זה סיפור עדין ויפהפה על החיים, על אובדן, על אפלה גדולה, אבל גם על קרן אור שתמיד נמצאת שם.
מונה היא אישה בתחילת העשור השישי לחייה. היא חיה בעיר חוף שקטה באנגליה. עיר קרה וערפילית, והערפל האפור הזה לא נוכח רק כתיאור נוף, אלא כמו שכתבתי- הוא קיים גם בדמויות. מונה היא אמנית. יש לה חנות לבובות. היא מייצרת בובות. גם כאלו בייצור חופשי שהשיא של המכירות הוא בחג המולד, אבל רוב הבובות מיוצרות עפ"י הזמנה. הבובות של מונה הן לא סתם בובות. מתוך העבר שלה, ומתוך כאב גדול מונה הגיעה לעיסוק הזה.
הסיפור מתרחש בהווה ותוך כדי חוזר לעבר, אל אמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, כשהזליגות האלו בזמן לא נושאות פרקים מתוארכים. הקורא מבין את זה בעצמו תוך כדי תנועה וזה חלק ללא עצירות מיותרות. בסיפור העבר הקורא מתוודע אל עברה של מונה באירלנד, סיפור אהבה גדול,כשבסופו ריק גדול ובקבות כל זה עזיבתה של מונה את אירלנד.
וכן, גם אני נאלצת לשמור על עמימות, וסליחה על זה. כל מילה נוספת על העלילה תהיה בבחינת רצח של הסיפור בצורת ספויילר, ואני לא אעשה את זה למי שיחליט לקרוא את הספר היפהפה הזה.
אין בספר הרבה דמויות, אבל לכל דמות יש נוכחות עצומה, והסופרת היטיבה לבנות את הדמויות שלה.
הקריאה בספר היתה כמו נסיעה איטית ברכב למקום חדש, שלא היעד הוא החשוב, אלא הדרך לשם. הנסיעה הזו היתה עונג צרוף מתחילתה ועד סופה, נסיעה שבה העין קולטת ונוצרת עוד ועוד, עד לסוף המפתיע.
רוצה עוד כאלה!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
