חסרון אחד, המון יתרונות. אני אוהבת לחוות את ההתבגרות של ג׳ונתן ספרן פויר, להתבגר לצדו כשהוא מפסיק להיות הילד המבטיח המבריק-אך-קיטשי של עולם הספרות והופך למשהו אחר. ״הנני״ אמיץ ומצחיק ואינטליגנטי ועמוק, מלא אמת. ומהמקום שלנו? אני מאד אוהבת להביט דרך עיניו על מה שהוא כיהודי אמריקאי חושב עלינו, הישראלים (כן, קשים, עקשנים, יהירים, חומרניים, אבל לא רק) ויותר מזה לראות דרכו את יהודי ארצות הברית, מה הם חושבים על הדת, על הלאום, על הגורל שלנו, ועל הקהילתיות של עצמן, וחרדות ואינדיבידואליזם. אבל, כשג׳ונתן ספרן פוייר התבגר ותפס אומץ, לא היה באיזור עורך אמיץ שיגיד לו בכנות שעדיף לוותר על חלקים מייגעים מאד וארוכים ומבולבלים (לפחות לעניות דעתי), היה עדיף להדק ולהיות קצת פחות נרקסיסט ומגלומן ככותב. אבל בשורה התחתונה הוא מעורר מחשבה וחכם.

למרות שאהבתי והושפעתי מאד, רוצה להתייסר בשתי הסתייגויות. מי שיהיה לימים חתן פרס נובל לספרות, כותב רומן על רעב ועוני. הוא כותב אותו ב-1890 ימים שבהם אירופה מחפשת את דרכה וצמאה לגבש דעה מול שאלת מעמדות ופרולטריון ושיוויון, רעיון הסוציאליזם מתפשט ברחובות (רעיון נקי עדיין, לא דלק לדיקטטורות), הקוראים מחפשים עזרה לעכל ולבחור את הדרך, מן הסתם, ובכל זאת, הסופר שמקדיש את הטקסט כולו לרעב ולאבטלה ולעוני לא מביע מילה פוליטית או עמדה אידיאולוגית, או רעיון מעורר מחשבה ערכית. אני סקרנית לנחש למה הוא בחר לכתוב גיבור שהעוני אצלו הוא במידה לא מועטה אשמתו שלו, נובע מהאופי הבלתי נסבל ובלתי מתפשר שלו. הגיבור מנסה להציל את עצמו, משוטט בין הרפתקאות יצירתיות ודרמטיות, אבל כנראה היה מציל עצמו אם רק היה אדם נח יותר. כן, הכתיבה על ייסורי רעב חשובה מאד ויפה אבל כשאנשי הרוח באירופה התגייסו לתרום קול ותובנה על זכויות לפרולטריון, היה מעניין לשמוע מקנוט המסון אמירה כלשהי. הסתייגות שניה, אמנם הכתיבה שלו מתפוצצת מכישרון בתיאורים ומחשבות. אבל מדכאת, מעיקה מאד, כמו שחברים כתבו כאן, עצוב באופן שאין לתאר, ראוי להזהיר.

אף אחד לא סקר את הספר הזה. מאחר שהתכתבנו כאן בסקירה אחרת על רעיונות ממוסקבה, נזכרתי פתאום ומרגישה צורך, סליחה מראש:) אני מציפה אותו רק כדמות מרתקת. הוא הקליט בסתר את זכרונותיו, בסיוע בנו, כשהוא ספון בדירת הפנסיה הדלה לאחר שהודח מראשות בריה״מ על ידי ברז׳נייב והמפלגה והיה נתון למעקב. הקג״ב דרש את ההקלטות אמנם, וקיבל, אך בנו של כרושצ׳וב (מעדיפה את התעתיק כך) הוא כנראה זה שהבריח עותק נסתר למערב. רבים סירבו בתוקף להאמין שהן הדבר האמיתי והאותנטי. חשבו זיוף. כרושצ׳וב היה שנון ומלא הומור. שורד, פועל פשוט שטיפס למנהיג האימפריה. לגנותו, חומת ברלין, בין היתר. לזכותו, מתינות וניסיונות פיוס שמנעו הדרדרות גרעינית, גם רפורמות רבות, וכמובן התעוזה לחשוף את פרצופו של סטאלין ואת ידה של המפלגה ברצחנות איומה. בדיעבד עם מות כרושצ׳וב הסובייטים עסקו בלמחוק את מקומו מדפי ההיסטוריה (בין היתר, מתינותו לא קנתה לו אוהדים). מאחר שבמערב נטו אז להציג אותו כאדם פשוט וטיפש יחסית, אביא רק ציטוט מקולו מההקלטות, השקפת עולם: ״החוגים השולטים בארה״ב מציגים את דרך החיים האמריקאית כביכול כדוגמא ומופת לעולם החופש כולו, אך מה הוא חופש זה? זהו החופש לגזול ולנצל, החופש למות מרעב בעוד שהמחסנים מתפוצצים מעודפי מזון, החופש להיות מובטל בעוד אמצעי הייצור עומדים בטלים מעבודה. החופש בארה״ב הוא החופש להון המונופוליסטי לדכא את העמלים, להוליך שולל את ההמונים על ידי השיטה הדו-מפלגתית, לכפות את רצונה של אמריקה על שותפיה בגושים הצבאיים. חברה כזו יוצרת את הרקע למלחמות בין מדינות. כיוון שהנטייה לשמרנות מבפנים ולהתפשטות ותוקפנות כלפי חוץ היא אופיינית לקפיטליזם מונופוליסטי ולאימפריאליסטי״. מספרת את כל זה כי הטיפוס מעניין, לא כשיח אידיאולוגי.

אף אחד לא סקר את הספר הזה. מאחר שהתכתבנו כאן בסקירה אחרת על רעיונות ממוסקבה, נזכרתי פתאום ומרגישה צורך, סליחה מראש:) אני מציפה אותו רק כדמות מרתקת. הוא הקליט בסתר את זכרונותיו, בסיוע בנו, כשהוא ספון בדירת הפנסיה הדלה לאחר שהודח מראשות בריה״מ על ידי ברז׳נייב והמפלגה והיה נתון למעקב. הקג״ב דרש את ההקלטות אמנם, וקיבל, אך בנו של כרושצ׳וב (מעדיפה את התעתיק כך) הוא כנראה זה שהבריח עותק נסתר למערב. רבים סירבו בתוקף להאמין שהן הדבר האמיתי והאותנטי. חשבו זיוף. כרושצ׳וב היה שנון ומלא הומור. שורד, פועל פשוט שטיפס למנהיג האימפריה. לגנותו, חומת ברלין, בין היתר. לזכותו, מתינות וניסיונות פיוס שמנעו הדרדרות גרעינית, גם רפורמות רבות, וכמובן התעוזה לחשוף את פרצופו של סטאלין ואת ידה של המפלגה ברצחנות איומה. בדיעבד עם מות כרושצ׳וב הסובייטים עסקו בלמחוק את מקומו מדפי ההיסטוריה (בין היתר, מתינותו לא קנתה לו אוהדים). מאחר שבמערב נטו אז להציג אותו כאדם פשוט וטיפש יחסית, אביא רק ציטוט מקולו מההקלטות, השקפת עולם: ״החוגים השולטים בארה״ב מציגים את דרך החיים האמריקאית כביכול כדוגמא ומופת לעולם החופש כולו, אך מה הוא חופש זה? זהו החופש לגזול ולנצל, החופש למות מרעב בעוד שהמחסנים מתפוצצים מעודפי מזון, החופש להיות מובטל בעוד אמצעי הייצור עומדים בטלים מעבודה. החופש בארה״ב הוא החופש להון המונופוליסטי לדכא את העמלים, להוליך שולל את ההמונים על ידי השיטה הדו-מפלגתית, לכפות את רצונה של אמריקה על שותפיה בגושים הצבאיים. חברה כזו יוצרת את הרקע למלחמות בין מדינות. כיוון שהנטייה לשמרנות מבפנים ולהתפשטות ותוקפנות כלפי חוץ היא אופיינית לקפיטליזם מונופוליסטי ולאימפריאליסטי״. מספרת את כל זה כי הטיפוס מעניין, לא כשיח אידיאולוגי.

למרות שאהבתי והושפעתי מאד, רוצה להתייסר בשתי הסתייגויות. מי שיהיה לימים חתן פרס נובל לספרות, כותב רומן על רעב ועוני. הוא כותב אותו ב-1890 ימים שבהם אירופה מחפשת את דרכה וצמאה לגבש דעה מול שאלת מעמדות ופרולטריון ושיוויון, רעיון הסוציאליזם מתפשט ברחובות (רעיון נקי עדיין, לא דלק לדיקטטורות), הקוראים מחפשים עזרה לעכל ולבחור את הדרך, מן הסתם, ובכל זאת, הסופר שמקדיש את הטקסט כולו לרעב ולאבטלה ולעוני לא מביע מילה פוליטית או עמדה אידיאולוגית, או רעיון מעורר מחשבה ערכית. אני סקרנית לנחש למה הוא בחר לכתוב גיבור שהעוני אצלו הוא במידה לא מועטה אשמתו שלו, נובע מהאופי הבלתי נסבל ובלתי מתפשר שלו. הגיבור מנסה להציל את עצמו, משוטט בין הרפתקאות יצירתיות ודרמטיות, אבל כנראה היה מציל עצמו אם רק היה אדם נח יותר. כן, הכתיבה על ייסורי רעב חשובה מאד ויפה אבל כשאנשי הרוח באירופה התגייסו לתרום קול ותובנה על זכויות לפרולטריון, היה מעניין לשמוע מקנוט המסון אמירה כלשהי. הסתייגות שניה, אמנם הכתיבה שלו מתפוצצת מכישרון בתיאורים ומחשבות. אבל מדכאת, מעיקה מאד, כמו שחברים כתבו כאן, עצוב באופן שאין לתאר, ראוי להזהיר.

מעניין שאוסקר ווילד, שכותב את ״ממעמקים״ מהמאסר, לא מתאר את ה״חטא״ שבגינו נאסר לשנתיים, לא משתף אותנו במחשבות על אהבה חד-מינית או מתייסר להבין אותה בתוכו, להתעמת עם החברה או עם עצמו. מאחר שאוסקר ווילד בכלל לא התכוון שהטקסט הזה יתפרסם כספר, וכשכן התכוון דאג לדרוש שייצא לאור רק אחרי מותו, דווקא בגלל שלא התכוון, אפשר לקרוא אותו כאן, ערום ואמיתי ומחוספס, זה מרתק ואפילו מכשף. זהו מכתב ארוך לאהובו, מהכלא, שמאשים ומטיח באהוב שבגללו נכלא ובגללו איבד את כל רכושו בהוצאות המשפט. הספר הוא חשבון נפש והזדככות שווילד עובר בדיוק בשיא הצלחתו ומעמדו החברתי, כשהכל מתרסק. זה מצד אחד תיאור מערכת היחסים הרומנטית המזוכיסטית הנצלנית הרעה וההיסטרית (טקסט עמוק וחכם ומאד מיוחד), כלומר רומן פסיכולוגי, ומצד שני, עוד יותר מיוחד, הגות על חיי כל מי שחולם ליצור אמנות, אובססיבי להיות מצפון ואור לקהל שלו, להיות מיוחד ונערץ ובעל משמעות, להיזכר. הנרקסיזם, הסבל, הצער, האובססיביות, הרדידות, הצביעות (של האומן, ושל כל המעמדות החברתיים באנגליה). כשווילד מנסה להיפטר מהמרירות כלפי אהובו ולהבריא מהגאוותנות של עצמו, הטקסט מגיע בעיני לשיאים של תובנות. הוא מחפש את הצניעות, הוא מפחד שליבו הופך אבן, המאסר הופך אותו לעמוק. רק 115 שנה אחרי שנכתב, התפרסמה הגרסא הלא מצונזרת הזו.