זה אחד. הספרים. הכי מאגניבים. שקראתי בחיים שלי!!!!!
טוב אולי לא. אבל הוא בכל זאת שווה קריאה.
מלא אקשן, קסמים, צחוקים, ובלשיות!!!!!
אנשים, זה ספר פשוט מגניב! :))))))

הערה:<B>ביקורת זו כוללת ספויילרים</B>
לכל אלא שאין להם כוח לקרוא את כל הביקורת, והם ממש עצלנים ורוצים לדעת מה דעתי על הספר -
אז ככה:
הוא מהמם! אדיר! נפלא! מעולה! מצויין! ועוד מליון ואחד שבחים שעולים לכם בראש :)
סיימתי את הספר בשתי שבתות בערך, כי אין לי כל כך זמן לקרוא באמצע שבוע (לצערי), והוא השאיר אותי עם טעם של עוד. כל כך התחברתי לג'יי, שבחיים - אבל בחיים - לא התחברתי ככה לדמות. והאמת? אין לי מושג אפילו למה.
בעצם, כשחושבים על זה אני כן יודע, אבל אני אשמור את זה לעצמי :)
כאילו, פרסי ג'קסון, ג'ייס, אראגורן, ועוד מלא דמויות הם ממש מגניבים, אבל ג'יי...ובכן, הוא ג'יי. הדמות שלו מגניבה בטירוף. הוא דרקון. הדמויות שם ממש ססגוניות, והתיאורים יפים להפליא.
אני חייב לציין, שהיו קטעים שלא אהבתי, וממש עיקמתי בהם את האף.
<B>*ספויילר*</B>
למשל, כשאל טיגרה - פלורס מת, הייתי בהלם. דבר ראשון כי הוא מת ממש מהר, ודבר שני כי מריה הרגה אותו.
לעזאזל. לדעתי הוא היה צריך לעשות איזשהו קרב דרמטי, ולא סתם שמריה תשסף לו את הגרון, ו-פוף, ייפול וימות.
או (וזה בכלל עצבן אותי), שהוא סיים את הספר, אבל השאיר עניינים לא פתורים עם ג'יי ואנה. למה?? כדי שאני ידמיין לבד מה יקרה?? ניראה לי קצת יותר קיטשיות/רומנטיקה/רגע לבד, וזה היה יכול להיות הרבה יותר מגניב.
<B>*סוף ספויילר*</B>
אבל ת'כלס, בספר יש הרבה קטעים שעשויים טוב. פתגמים, משפטים חכמים, ודברים שגורמים לך לתהיות ומחשבות.

****



"אשמת הכוכבים" הוא ספר של ארבעה כוכבים, שקיבל ממני חמישה, בשקט.
למה ארבעה? בעיקר כי התחושה שקיבלתי, בייחוד בתחילת הקריאה, היא של ספר "נוער", שהדמויות בו דוברות - כמו בהמון סדרות נעורים בטלוויזיה האמריקאית - שפה שהיא קצת שנונה מדי, אינטיליגנטית מדי, שהיא רגשנית ומתוחכמת ורבת פאתוס ומודעת לעצמה וצינית להכעיס, בדיוק המתכון שכל נער או נערה בגילאי 11-20 מאינדיאנפוליס ועד טימבקטו ישמחו, ללא היסוס, להכניס לסיסטם שלהם. כשנערים צעירים מצטטים משייקספיר ומפיקים תובנות של תסריטאים חכמים בני 35, יש בזה פגיעה ממשית באמינות שלהם כדמויות, וכמעט לא חשוב כמה נכונות ואמיתיות יהיו התובנות שלהם.
אז למה חמישה כוכבים? קודם כל, כי התובנות האלה בכל זאת מעולות. וכי הספר הזה כתוב לעילא. וכי גיבורתו היא נערה בת 16 עם חן ותום וכן, גם עם נסיון חיים של אישה בת חמישים, ולמרות שהיא חולת סרטן סופנית עם ריאות בלתי מתפקדות, בלון חמצן שהיא גוררת אחריה כמו כדור ברזל על נידון למוות, וידיעה מוחלטת שימיה ספורים והיא תלויה בתרופה נסיונית שרק מאריכה את חייה, היא מצליחה יום אחד להתאהב. באהבת הנעורים שלה אין שום דבר שטחי או מתוק מדי או פלסטיקי או וורוד צמרירי או רגיל או ערפדי, ואפילו לא ממש מלודרמטי או טרגי-בכוח, כפי שהייתי אולי מצפה מהתאהבות של דמות מהסוג הזה בספר מן הסוג הזה. יש פה סיפור אהבה עגול ובוגר ומעניין, שברגע שנכנסת אליו, בידיעה הברורה שבטוב הוא לא ייגמר, רצית להמשיך ולטבוע בו, בכאב ובשמחה ובסופיות ובסופניות שבו, כי בינינו, אין כמו רגש טוב וחזק מספר או מסרט כדי לבקוע לרגע את החומה האפורה של הקיום החדגוני שכולנו שקועים בו לרוב. אני זוכר משפט אחד שהיה נר לרגליי כשהייתי נער-שנוטה-להתאהבויות-חטופות (ובכנות, הוא נר לרגליי גם היום) - 'מוטב לאהוב ולהיפגע מאשר לא לאהוב כלל'.