דבר ראשון, הנה ככה לפתיחה במצב רוח טוב, המלצה חמה לכל הקוראים פה : הצטרפו עוד היום למועדון החברים של "הספריה החדשה" - זה חינם, זה לא מסובך ופה ושם גם זוכים להזמין איזה ספר מופת או שניים 'במחירי הקרן', פחות או יותר. הספר הזה של אלן פו למשל, עלה במסגרת המועדון 35 ש"ח וזאת - לעומת ה-89 ש"ח שהם מחירו המקורי והנקוב. נכון שיש למועדון הזה, בניצוחו המהדהד של מנחם פרי, איזשהו ניחוח של אליטיזם, אפילו של אבסולוטיזם (!), אבל מה רע בלהרגיש פלצן מפעם בפעם ?! לדעת בוודאות שאתה לא שייך למגדל השן הזה, אבל להנות מכך שאחרים דווקא חושבים שכן ?!... כמו הבדיחה המפורסמת על העכבר והפיל הצועדים במדבר : אחרי כמה מאות מטרים פונה העכבר אל הפיל ואומר לו - "שיואו ! שמת לב כמה אבק אנחנו עושים ?!"...

דבר שני וחשוב הרבה יותר : הספר הזה, אוסף בתרגום ובסידור מעודכן של סיפוריו הקצרים והמפורסמים של אלן פו, אבי-אבותיו של ז'אנר הספרות הבלשית, הוא פשוט פנינה אמיתית ! זה מסוג הספרים שמרוב שהוא מתוחכם, אתה לא מאמין בכלל שנכתב - ועוד במחצית הראשונה של המאה ה-19... ואתה מתבאס מכך שגאון כזה כמו אלן פו, נפטר (גם הוא !) בגיל 40, חולה, אלמן וחסר כל... ואתה מבין בהבזק של מכת ברק מהיכן הגיעה ההשראה לדמויותיו המתפלספות של ויליאם גולדמן ("הנסיכה הקסומה") ולדמויותיו המתחבטות של ז'ורז' סימנון ("המפקח מגרה") ובקיצור - לחצי מגיבוריהם של חצי מכותבי הספרות הבלשית, אם לא למעלה מזה.

ומה שכה מיוחד אצל אלן פו, אם כל הנ"ל לא הספיק, הוא "הדרך אל הפיתרון", הנתיב שבו עוברות העלילות המסתוריות והפתלתלות שלו עד להארתן הסופית, סגנון שאין לטעות בו : הגיבור כמעט ואינו יוצא מפתח ביתו (מה שעשה אח"כ קונן-דויל עם "שרלוק הולמס" שלו, זה רימייק אחת לאחת...), אלא מתיר את חידותיו בתוך סבך מתמטי צפוף של הסתברויות... ואם תמצמץ לשנייה או תוסך דעתך עקב -סתם דוגמה- שכן מציק שנוקש בדלת בשעה-לא-שעה או מורה מעצבנת שלא מצאה במחשב את הציונים שהקלדת לרגל סוף הסימסטר - תצטרך לשוב כמה עמודים אחורה ולקרוא שנית... ולא שזה רע, כאמור. אני תמיד בעד העצמת החווייה.

לסיכום ובדומה לכל ביקורת שתיכתב אי-פעם ע"י הדיוט כמוני על יצירתם של דוסטויבסקי, דיקנס, המינגווי ושות' : עזבו שטויות, קראו את הספר, לא כי איזה טושטוש המליץ באינטרנט, אלא פשוט כי חייבים... זה כמו להתיימר לפרשן יחסים בינלאומיים מבלי להתעניין בהסטוריה, בפוליטיקה, באקטואליה ומבלי לקרוא עמוד אחד ממקיאוילי...

את הספר הזה שמעתי לראשונה מפי אבא שלי בגיל 13, בשפת המקור ומאז הוא נשאר איפשהו בתודעה שלי. אבל חווית הקריאה שלו בגיל 21 הייתה חזקה בהרבה, עמוקה יותר...
למרות שהספר נכתב על תקופה ספציפית מאוד בהיסטוריה- שלטון האימים של סטאלין ורוסיה הסובייטית, ברבדים רבים מדובר ביצירה על-זמנית שמהדהדת, לפחות מבחינתי, בכמעט בכל היבטי החיים. ובאמת יש בספר הזה הכל: פנטזיה, מסתורין, סאטריה, אימה, היסטוריה, מאורעות מבדחים, לעיתים על גבול הגרוטסקי, ארס- פואטיקה, פילוסופיה, אמונה, ארוטיקה ומעל לכל אהבת אמת ללא גבול. למרות מגוון הנושאים והעלילה הלא קלה, מצליח הספר להישאר מרענן, קליל, משעשע לפרקים ובעיקר מענג ומהנה.
הספר מתאר חברה מנוונת, נטולת אנושיות ויצירתיות שזוכה ביום בהיר וחם במיוחד לביקורו של השטן בכבודו ובעצמו, אשר, בעזרת שלושת משרתיו הנאמנים, מחליט לנער את כל האנשים הקטנים משגרת חייהם ותוך כדי כך, חושף אותם במלוא כיעורם, בנוסף לעלילת המשנה, האהובה עליי במיוחד, שממוקמת בירושלים של ימי הבית השני ועוסקת בדמותו של ישו, לאו דווקא כבנו של האלוהים- "הנבחר", אלא כנביא ופילוסוף נרדף.
מבחינת בולגקוב, הבחירה בין טוב לרע אינה רלוונטית בכלל-הטוב אינו יכול להתקיים מבלי הרע, האלוהי לא יכול להתקיים ללא השטני. אמות המידה האמיתיות לפיהן צריך אדם לשפוט את מעשיו, הן האנושיות, האמונה והאהבה ועל כן, הדמויות היחידות, שזוכות להערכתו של השטן הם האמן המיוסר, בן דמותו של בולגאקוב, ומרגריטה, אהובתו, שעל אף סבלם הפיזי והנפשי, אינם מאבדים כהוא זה מאנושיותם ומאהבתם זה לזה.
בדומה לדמויותיהם הרדופות של האמן וישו, נרדף גם בולגאקוב ע"י השלטונות והצנזורה הסובייטים במשך כמעט כל חייו בשל יצירותיו ואמונתו. הוא חי בעוני רב, שרף וגנז ספרים וטיוטות ובכל זאת לא ויתר על הכתיבה, על האהבה ועל התקווה, אך כמו אמנים ויוצרים רבים מדי הגיע לתהילה רק לאחר מותו. "כתבי יד לא בוערים" וטוב שכך...

אחח...קפוטה עשה זאת שוב. הוא הצליח להערים על קוראיו. הם לתומם חשבו שמדובר בסיפור חמוד ויפה, על נערה יפה ואופנתית, סיפור שלא קורה בו הרבה. רובנו נחשוב על אודרי הפבורן, גם אם לא צפינו בסרט שהרי כבר מזמן דמותה של הולי גולייטלי מזוהה עם דמותה של הפבורן, למגינת לבו של קפוטה (שלפי השמועות העדיף שמרילין מונרו תגלם את דמותה של הולי בסרט ויש אף שמועות שטוענות שדמותה של הולי נכתבה בהתבסס על מונרו). והנובלה הזו היא אכן שובת לב בקריאה ראשונה וגם בקריאות חוזרות והצחוק שהיא מעוררת מטעה כ"כ - שכן הולי היא אכן דמות שובת לב וצבעונית שמנפיקה שלל סיטואציות מצחיקות ומוזרות, אבל הצחוק הזה הוא למעשה עצב מתוק שמחפה על סיפור טרגי של נערה דרומית רדופת שדים שהמציאה את עצמה מחדש בניו יורק. כמו קפוטה עצמו.
ארוחת בוקר בטיפני'ס מכילה למעשה יסודות קודרים של יצירה גותית - הגותיקה כאן היא לא במובן של ערפדים ולילה, אלא במובן של סוד אפל מהעבר שחוזר ומטריד את הולי. הגותיקה כאן היא מודרנית במובן הזה שהיא מתמקדת בנפש. היא הסיפור של דור שלם - שבוי בעולמו הפרטי, בסיוטים הפרטיים שלו, בנרקיסיזם שלו ובהתרכזות שלו ביוהרה, בבגדים אופנתיים וב"מסעות" (כפי שכתוב בכרטיס הביקור של הולי שאותו רכשה בטיפני'ס). אבל המסעות האלה הן לא מסע תענוגות, הן מסעות של בריחה - בריחה מהעיירה הקטנה שבה הולי נישאה בגיל 14 לדוק גולייטלי, שאמץ אותה ואת אחיה אל ביתו לאחר שברחו מביתם של "האנשים הרעים", בריחה מיחסים אינטימיים ומקשרים "חונקים מדי" של חברות, בריחה מנישואין, מכל דבר שיכריח את הולי לפתוח את לבה ולאפשר לאנשים להכיר אותה באמת ושיצריך ממנה לקבוע שורשים במקום מסויים. הולי לבסוף מבינה שהיא בורחת כל הזמן מהשדים שנמצאים בתוכה פנימה ומאיימים עליה ככל שהיא מתבודדת יותר בעולמה הפרטי.
הנרקיסיזם של הולי, הריכוז שלה בעולמה הפרטי והסגירות שלה כלפי כל מי שעלול להיות קרוב מדי (לכן משקפי השמש שהיא לובשת תמיד הם לא רק סמל אופנתי אלא גם אמצעי ליצירת ריחוק), כל אלה יוצרים את הבדידות האיומה שלה, את אותם מצבי רוח המכונים "האדומים הנבזיים" שהיא אינה יודעת להסביר לעצמה מאיפה הם באים ולמה (בניגוד ל"כחולים" שאותם תמיד אפשר לנמק בסיבות פרוזאיות כמו השמנה או מזג אויר מעונן). הם מגיעים ממקומות של טראומה, מקומות שחבויים עמוק בלא מודע.