הביקורת הזו לא מיועדת לכולם. הביקורת הזו מיועדת רק לאוהבי ספר. הכוונה באוהבי ספר היא לא רק כאלה שאוהבים סיפורים, הכוונה היא לא רק לאוהבי המילה הכתובה, למצב התודעה החמקמק שמשיתה עלינו הקריאה בספר. מעל הכול הביקורת הזו מיועדת למי שאוהב את הספר עצמו, כן הכוונה לדפים, עליהם מודפס הסיפור, ספונים בין שתי הכריכות. הנער האבוד, סיפורו של תומס וולף, יצא לאור בעיברית בהוצאת "זיקית". מסתבר שמדובר בהוצאה עצמאית (מהספר הזה הודפסו במהדורה הראשונה 1000 עותקים). עוד מסתבר שבהוצאת זיקית אוהבים את מה שהם עושים ועושים זאת באהבה. הספר קטן, מעוצב בקפידה הפונט נעים, הדפים בצבע קרם צהבהב, כה רכים עד שמתחשק להצמיד את הספר לאף ולנשום עמוק את ניחוחו, ואתם יודעים מה, יש לו גם ריח נעים. לא, אין לי קשר להוצאת זיקית, ואני לא מנסה לקדם את מכירותהם, סתם רציתי לגמול להם באהבתי על האהבה שהשקיעו בעובודתם.
ועכשיו לספר, אח איזה יופי, כמה רגש, כמה יפה יודע תומס וולף לכתוב, הנער האבוד כתוב לכאורה מפיהם של 4 דוברים, הנער, אימו, אחותו הגדולה, ואחיו הצעיר (הוא תומס וולף). העלילה מתרחשת בארצות הברית של תחילת המאה הקודמת, וכדי לדיק בדרום של ארצות הברית. אבל העיללה היא לא מה שחשוב (יש עלילה אל דאגה) האופן שבו כותב תומס וולף הוא לא פחות מעוצר נשימה (לפחות נשימתי נעצרה לפרקים). האותנטיות של החוויות המועקה בגרון כשעולבים בנער האבוד שלנו, מיד גורמת לקורא להבין שבידנו מונח "הדבר האמיתי".
הספר, בין היתר, עוסק בזיכרון. הוא עוסק בזמן, חזרה אחורה בזיכרונות, אל זמן אבוד, וגם שיבה פיסית למקום בו גרנו לפני שנים. מצאתי שהספר מטיח אותי שוב ושוב אל זכורנות ילדותי בעיירת הפיתוח צרובת השמש, וכאילו נכתב באופן שנועד לעשות זאת. המנגנון ניסתר, אבל התוצאה עוצמתית. לפני מספר שנים נתבקשתי על ידי חבר שצילם סרט דוקומנטרי לקחת אותו לשכונה בה גדלתי, הסכמתי כי המטרה הייתה מאוד ראויה . החוויה שחוויתי באותו אחר צהריים בשכונת הבלוקים בעיירת הפיתוח בה גדלתי, טלטלה אותי והציפה אותי ברגשות שגוועו רק לאחר זמן רב. הספר החזיר אותי בדיוק לאותה חוויה. המרחבים הגדולים בהם גדלתי הצטמצמו פתאום, השכונה היפה, הכתה בי בכעורה, והאנשים המקסימים (השכנים) שעדין התגוררו שם יצאו מגדרם ושמחו לקראתי כאילו נפרדנו אתמול.