קשה לי להסביר את סוד הקסם של הספר הזה.
אולי אני בעצמי לא מספיק מבינה מהו.

אורלי, גיבורת הספר, היא לכאורה לא גיבורה "מגדית" טיפוסית.
היא בחורה צעירה, מבריקה, יפה, בת למשפחה עשירה...
אבל העולם הפנימי שלה דווקא כן "מגדי". כי מבפנים, היא בודדה, אבודה, מחפשת דרך ומשמעות.
היא ואחיה מישאל, שניהם אינם מתאימים למשפחתם הנובורישית, הארצית. הוא - נמנע מקשרי קרבה ואינטימיות, היא - מפתחת יחסים כאלו רק כשהם חסרי סיכוי.
מה שאני אוהבת בספר הזה, זו הדרך בה מגד מכניס אותנו עמוק אל תוך עולמה הפנימי של אורלי, וגורם לנו להזדהות איתה, לחמול עליה ולסלוח לה על התנהגות שלעולם לא היינו סולחים עליה אם היא היתה, נגיד, השכנה ששוכרת את הדירה ממול.
כשהמבט של אורלי באנשים שסביבה רואה סתמיות וכיעור, אנחנו כואבים את הסתמיות והכיעור במקום לכעוס על ההתנשאות. כשאורלי אינה מסוגלת לחצות את הגבול שבינה לבין האחר, אנו כואבים איתה את בדידותה.
מה שעוד אהוב עלי בספר הוא השפה, העיסוק בשפה, ביחס לשפה, בכוח שלה ובכתיבה.
ואולי מה שאהוב עלי במיוחד בספר הוא היחסים המיוחדים בין אורלי לאחיה, מישאל, שמושכים חוט של חסד על פני כל העלילה, על כל העצב שבה.

אומרים שדוסטויבסקי יודע לתאר את נפש האדם, להביא סוגיות של מוסר בספריו ועוד תארים ההופכים את הקריאה (המאוסה) לזורמת יותר ובעלת ערך רב יותר. האם המקרה שלפנינו אופייני?
אופייני אם לוקחים בחשבון שזה סיפור מבולבל, מטורלל ולגמרי לא משוכלל. סיפור קשה לקריאה, 469 עמודים צפופים בתרגום האלמותי של וולפובסקי משנת 1961, שדורות של תלמידים נדרשו ללמוד ממנו ובו והיאוש היה גדול ורב.
אם כן, איזה נפש של איזה אדם מתאר לפנינו דוסטויבסקי חביבנו? בעיקר את נפש האדם הלוקה בנפשו, אדם (או אישה) עם פאתוס אדיר, העוויות הדורשות צלצול לאחים בלבן מהמחלקה הסגורה ועוד כהנה וכהנה התנהגויות משובבות נפש.
גיבורנו הוא הרי ראסקולניקוב, סטודנט לשעבר ועני מרוד כיום, שפרש זה לא מכבר מהאוניברסיטה מחוסר יכולת לשלם. למה לא יכול היה לשלם? כי עצל הוא. אמנם מאמו קיבל מעט כסף, אף שהיא לא שופעת בו, אלא שהוא התעצל ללכת ללמד תלמידים, שההכנסה מהם בטוחה, ולחיות ככל סטודנט אחר. בנקודה בה אנו פוגשים את ראסקולניקוב הוא מצוי במצב כל כך רע שהוא מחליט לרצוח מלווה בריבית, אישה זקנה ומרוטה ואת אחותה. מעשה נמהר שדורות של סטודנטים, מרצים וסתם משועממים ניסוי לעמוד על טיבו ובעיקר טיבו המוסרי, באשר דוסטויבסקי אינו כותב מותחנים, אלא אם מדובר במתיחת סבלנותו של הקורא. דוסטויבסקי מתמחה בספרים בהם הפן המוסרי חזק, אלוהים מוצדק והאדם יצור מי ישורנו. איכשהו, זה לא מתחבר לספרים נעימים, מעניינים, מאירי עיניים, קוהרנטיים ומושכים.
הרצח נעשה די בהתחלה ומאז מי שבעיקר סובל מהרצח הוא הקורא. הסיפור תופס מיני כיוונים סתמיים, דמויות נכנסות ומתקשות לצאת, הפאתוס נוזל מכל כיוון, עומס השמות, מחלה רוסית נודעת, תופס כאן התנפחות משל היה בוב ספוג.

ספר הזוי ומשעמם, לכל מי שחשב שימצא פה זוית ראיה שונה מקורית למלה"ע 2 ולזוועות השואה נכונה פה אכזבה
אני מאד התאכזבתי מהספר ומהכסף שבזבזתי עליו
בינתיים הוא משמש לי כמעצור לדלת