"כל מה שאני באמת צריך לדעת לגביי איך לחיות ומה לעשות וכיצד להתנהג, למדתי בגן הילדים. החכמה אינה נמצאת על פסגתה של גבעת האוניברסיטה, אלא דווקא בארגז החול בגן"...(רוברט פולגום). הילדות, התקופה המשמעותית ביותר עבור רובם של בני האדם. בתקופה זו הם מתעצבים, נבנים, גדלים, לומדים ומתכוננים למעבר לעולם הגדול. אני די בטוח שאין אף אדם שמוכן לוותר על הזיכרונות של ילדותו – בין אם הם גרועים ובין אם הם מדהימים – מפני שהזיכרונות הללו הם חומרי הגלם של האדם הבוגר, הם אלו שעיצבו אותו להיות מי שהוא. ניל גיימן בחר לחזור לתקופה זו(את האמת, זה די מובן) ולכתוב עליה מנקודת מבטו בגיל שבע. את הספר מספר אדם מבוגר שמגיע להלוויה בעיירת הולדתו, סאסקס, אשר נמצאת באנגליה. הסביבה הישנה והמקומות שבהם גדל מעוררים בו זיכרונות נושנים ובמיוחד זיכרון של תקופה קצרה שהתרחשה כאשר היה בן שבע. הסיפור עוסק(בעיקר) בבנות משפחת המפסטוק – שלוש דורות של בנות, אשר גרות בחווה בעיירה, ובמספר(ששמו אינו מוזכר) בילדותו. חייו של הילד מתנהלים בשגרה יחסית נוחה עד שמקרה התאבדות אחד בעיירה מצית שורה של אירועים אפלים ובלתי מוסברים, ומכאן והלאה הסיפור מתגלגל לו ברצף של התחשויות ומקרים משונים ונפלאים. הספר משתייך לז'אנר פנטזיה למבוגרים(יש דבר כזה?:)) ומתאר באופן קסום ומופלא את זיכרונותיו וחוויותיו של המספר בתקופת ילדותו, שמתובלים בפנטסיה ובמעט אימה. זהו סיפור חניכה לא שגרתי של ילד בן שבע ע"י ילדה בת אחת עשרה. התיאורים הקסומים מעוררים בקורא תחושות הזדהות וכמיהה אל נופי ילדותו של המספר, למרות שלא היה שם מעולם. אי אפשר שלא לרצות לחוות את החוויות שארעו למספר על אף המקרים הלא נעימים שנלוו לכך. אך למרות הדברים הנ"ל ישנם מספר חסרונות בספר. גיימן מותח ביקורת לאורך הספר על המבוגרים ככלל וגברים בפרט וטוען כי הם אנוכיים, מנצלים את מעמדם וכוחם וחושבים שהם יודעים הכל. אני אמנם מסכים חלקית עם הטענות הללו אך אני לא מסכים עם החלטתו של גיימן שבחר להכליל את כל המבוגרים תחת ההגדרות הנ"ל משום שלא כולם כאלה. בולט במיוחד תיאורם השלילי של הדמויות הגבריות בסיפור המתוארים כלא מחוייבים (למשפחה, לאישה וכו'), ומעוניינים בטובת עצמם בלבד. יתר על כן, הנקודה המרכזית בסיפור אותה גיימן רוצה להבהיר לנו, למיטב הבנתי, היא שאמנם הזיכרונות מעצבים את מי שאנחנו אך גם בלעדיהם אנחנו יכולים להתעצב ולהיות אנשים טובים בעלי אופי מעולה. גם עם טענה זו אני מסכים, אולם הדרך שבא גיימן בחר להעביר לנו אותה די אכזבה אותי (סוף הסיפור). עוד חיסרון הוא שהסופר מתאר לנו את מחשבותיו והגיגיו על העולם ובכלל, בצורה מפורטת ומורחבת שמקשה על שטף העלילה ויוצר מעט טרחה אצל הקורא(למרות שזה די מעניין ברוב המקרים). לסיכום, הספר הוא טוב וקריא שופע דמיון וקסם אף על פי שהוא לא מושלם ויש בו פגמים. אני בהחלט ארצה לקרוא ספרים נוספים של ניל גיימן בעתיד(זה היה הראשון). שלוש וחצי כוכבים. כמה ציטוטים נבחרים שאהבתי מהספר: "ממילא ספרים תמיד היו בטוחים יותר מאנשים." "אני לא מתגעגע לילדות, אבל אני מתגעגע להנאה שהפקתי מדברים קטנים גם כשדברים גדולים יותר התפוררו. לא יכולתי לשלוט בעולם שבו חייתי, לא יכולתי להתרחק מדברים או אנשים או מרגעים שהכאיבו, אבל הפקתי הנאה מהדברים ששימחו אותי." "גם מבוגרים לא נראים כמו מבוגרים מבפנים. מבחוץ הם גדולים והם לא מתחשבים והם תמיד יודעים מה הם עושים. מבפנים, הם נראים כמו שהם תמיד נראו. כמו שהם נראו כשהם היו בגילך. האמת היא שאין בכלל מבוגרים. אין אפילו מבוגר אחד בכל העולם."

"כל מה שאני באמת צריך לדעת לגביי איך לחיות ומה לעשות וכיצד להתנהג, למדתי בגן הילדים. החכמה אינה נמצאת על פסגתה של גבעת האוניברסיטה, אלא דווקא בארגז החול בגן"...(רוברט פולגום). הילדות, התקופה המשמעותית ביותר עבור רובם של בני האדם. בתקופה זו הם מתעצבים, נבנים, גדלים, לומדים ומתכוננים למעבר לעולם הגדול. אני די בטוח שאין אף אדם שמוכן לוותר על הזיכרונות של ילדותו – בין אם הם גרועים ובין אם הם מדהימים – מפני שהזיכרונות הללו הם חומרי הגלם של האדם הבוגר, הם אלו שעיצבו אותו להיות מי שהוא. ניל גיימן בחר לחזור לתקופה זו(את האמת, זה די מובן) ולכתוב עליה מנקודת מבטו בגיל שבע. את הספר מספר אדם מבוגר שמגיע להלוויה בעיירת הולדתו, סאסקס, אשר נמצאת באנגליה. הסביבה הישנה והמקומות שבהם גדל מעוררים בו זיכרונות נושנים ובמיוחד זיכרון של תקופה קצרה שהתרחשה כאשר היה בן שבע. הסיפור עוסק(בעיקר) בבנות משפחת המפסטוק – שלוש דורות של בנות, אשר גרות בחווה בעיירה, ובמספר(ששמו אינו מוזכר) בילדותו. חייו של הילד מתנהלים בשגרה יחסית נוחה עד שמקרה התאבדות אחד בעיירה מצית שורה של אירועים אפלים ובלתי מוסברים, ומכאן והלאה הסיפור מתגלגל לו ברצף של התחשויות ומקרים משונים ונפלאים. הספר משתייך לז'אנר פנטזיה למבוגרים(יש דבר כזה?:)) ומתאר באופן קסום ומופלא את זיכרונותיו וחוויותיו של המספר בתקופת ילדותו, שמתובלים בפנטסיה ובמעט אימה. זהו סיפור חניכה לא שגרתי של ילד בן שבע ע"י ילדה בת אחת עשרה. התיאורים הקסומים מעוררים בקורא תחושות הזדהות וכמיהה אל נופי ילדותו של המספר, למרות שלא היה שם מעולם. אי אפשר שלא לרצות לחוות את החוויות שארעו למספר על אף המקרים הלא נעימים שנלוו לכך. אך למרות הדברים הנ"ל ישנם מספר חסרונות בספר. גיימן מותח ביקורת לאורך הספר על המבוגרים ככלל וגברים בפרט וטוען כי הם אנוכיים, מנצלים את מעמדם וכוחם וחושבים שהם יודעים הכל. אני אמנם מסכים חלקית עם הטענות הללו אך אני לא מסכים עם החלטתו של גיימן שבחר להכליל את כל המבוגרים תחת ההגדרות הנ"ל משום שלא כולם כאלה. בולט במיוחד תיאורם השלילי של הדמויות הגבריות בסיפור המתוארים כלא מחוייבים (למשפחה, לאישה וכו'), ומעוניינים בטובת עצמם בלבד. יתר על כן, הנקודה המרכזית בסיפור אותה גיימן רוצה להבהיר לנו, למיטב הבנתי, היא שאמנם הזיכרונות מעצבים את מי שאנחנו אך גם בלעדיהם אנחנו יכולים להתעצב ולהיות אנשים טובים בעלי אופי מעולה. גם עם טענה זו אני מסכים, אולם הדרך שבא גיימן בחר להעביר לנו אותה די אכזבה אותי (סוף הסיפור). עוד חיסרון הוא שהסופר מתאר לנו את מחשבותיו והגיגיו על העולם ובכלל, בצורה מפורטת ומורחבת שמקשה על שטף העלילה ויוצר מעט טרחה אצל הקורא(למרות שזה די מעניין ברוב המקרים). לסיכום, הספר הוא טוב וקריא שופע דמיון וקסם אף על פי שהוא לא מושלם ויש בו פגמים. אני בהחלט ארצה לקרוא ספרים נוספים של ניל גיימן בעתיד(זה היה הראשון). שלוש וחצי כוכבים. כמה ציטוטים נבחרים שאהבתי מהספר: "ממילא ספרים תמיד היו בטוחים יותר מאנשים." "אני לא מתגעגע לילדות, אבל אני מתגעגע להנאה שהפקתי מדברים קטנים גם כשדברים גדולים יותר התפוררו. לא יכולתי לשלוט בעולם שבו חייתי, לא יכולתי להתרחק מדברים או אנשים או מרגעים שהכאיבו, אבל הפקתי הנאה מהדברים ששימחו אותי." "גם מבוגרים לא נראים כמו מבוגרים מבפנים. מבחוץ הם גדולים והם לא מתחשבים והם תמיד יודעים מה הם עושים. מבפנים, הם נראים כמו שהם תמיד נראו. כמו שהם נראו כשהם היו בגילך. האמת היא שאין בכלל מבוגרים. אין אפילו מבוגר אחד בכל העולם."

"כל מה שאני באמת צריך לדעת לגביי איך לחיות ומה לעשות וכיצד להתנהג, למדתי בגן הילדים. החכמה אינה נמצאת על פסגתה של גבעת האוניברסיטה, אלא דווקא בארגז החול בגן"...(רוברט פולגום). הילדות, התקופה המשמעותית ביותר עבור רובם של בני האדם. בתקופה זו הם מתעצבים, נבנים, גדלים, לומדים ומתכוננים למעבר לעולם הגדול. אני די בטוח שאין אף אדם שמוכן לוותר על הזיכרונות של ילדותו – בין אם הם גרועים ובין אם הם מדהימים – מפני שהזיכרונות הללו הם חומרי הגלם של האדם הבוגר, הם אלו שעיצבו אותו להיות מי שהוא. ניל גיימן בחר לחזור לתקופה זו(את האמת, זה די מובן) ולכתוב עליה מנקודת מבטו בגיל שבע. את הספר מספר אדם מבוגר שמגיע להלוויה בעיירת הולדתו, סאסקס, אשר נמצאת באנגליה. הסביבה הישנה והמקומות שבהם גדל מעוררים בו זיכרונות נושנים ובמיוחד זיכרון של תקופה קצרה שהתרחשה כאשר היה בן שבע. הסיפור עוסק(בעיקר) בבנות משפחת המפסטוק – שלוש דורות של בנות, אשר גרות בחווה בעיירה, ובמספר(ששמו אינו מוזכר) בילדותו. חייו של הילד מתנהלים בשגרה יחסית נוחה עד שמקרה התאבדות אחד בעיירה מצית שורה של אירועים אפלים ובלתי מוסברים, ומכאן והלאה הסיפור מתגלגל לו ברצף של התחשויות ומקרים משונים ונפלאים. הספר משתייך לז'אנר פנטזיה למבוגרים(יש דבר כזה?:)) ומתאר באופן קסום ומופלא את זיכרונותיו וחוויותיו של המספר בתקופת ילדותו, שמתובלים בפנטסיה ובמעט אימה. זהו סיפור חניכה לא שגרתי של ילד בן שבע ע"י ילדה בת אחת עשרה. התיאורים הקסומים מעוררים בקורא תחושות הזדהות וכמיהה אל נופי ילדותו של המספר, למרות שלא היה שם מעולם. אי אפשר שלא לרצות לחוות את החוויות שארעו למספר על אף המקרים הלא נעימים שנלוו לכך. אך למרות הדברים הנ"ל ישנם מספר חסרונות בספר. גיימן מותח ביקורת לאורך הספר על המבוגרים ככלל וגברים בפרט וטוען כי הם אנוכיים, מנצלים את מעמדם וכוחם וחושבים שהם יודעים הכל. אני אמנם מסכים חלקית עם הטענות הללו אך אני לא מסכים עם החלטתו של גיימן שבחר להכליל את כל המבוגרים תחת ההגדרות הנ"ל משום שלא כולם כאלה. בולט במיוחד תיאורם השלילי של הדמויות הגבריות בסיפור המתוארים כלא מחוייבים (למשפחה, לאישה וכו'), ומעוניינים בטובת עצמם בלבד. יתר על כן, הנקודה המרכזית בסיפור אותה גיימן רוצה להבהיר לנו, למיטב הבנתי, היא שאמנם הזיכרונות מעצבים את מי שאנחנו אך גם בלעדיהם אנחנו יכולים להתעצב ולהיות אנשים טובים בעלי אופי מעולה. גם עם טענה זו אני מסכים, אולם הדרך שבא גיימן בחר להעביר לנו אותה די אכזבה אותי (סוף הסיפור). עוד חיסרון הוא שהסופר מתאר לנו את מחשבותיו והגיגיו על העולם ובכלל, בצורה מפורטת ומורחבת שמקשה על שטף העלילה ויוצר מעט טרחה אצל הקורא(למרות שזה די מעניין ברוב המקרים). לסיכום, הספר הוא טוב וקריא שופע דמיון וקסם אף על פי שהוא לא מושלם ויש בו פגמים. אני בהחלט ארצה לקרוא ספרים נוספים של ניל גיימן בעתיד(זה היה הראשון). שלוש וחצי כוכבים. כמה ציטוטים נבחרים שאהבתי מהספר: "ממילא ספרים תמיד היו בטוחים יותר מאנשים." "אני לא מתגעגע לילדות, אבל אני מתגעגע להנאה שהפקתי מדברים קטנים גם כשדברים גדולים יותר התפוררו. לא יכולתי לשלוט בעולם שבו חייתי, לא יכולתי להתרחק מדברים או אנשים או מרגעים שהכאיבו, אבל הפקתי הנאה מהדברים ששימחו אותי." "גם מבוגרים לא נראים כמו מבוגרים מבפנים. מבחוץ הם גדולים והם לא מתחשבים והם תמיד יודעים מה הם עושים. מבפנים, הם נראים כמו שהם תמיד נראו. כמו שהם נראו כשהם היו בגילך. האמת היא שאין בכלל מבוגרים. אין אפילו מבוגר אחד בכל העולם."

"כל מה שאני באמת צריך לדעת לגביי איך לחיות ומה לעשות וכיצד להתנהג, למדתי בגן הילדים. החכמה אינה נמצאת על פסגתה של גבעת האוניברסיטה, אלא דווקא בארגז החול בגן"...(רוברט פולגום). הילדות, התקופה המשמעותית ביותר עבור רובם של בני האדם. בתקופה זו הם מתעצבים, נבנים, גדלים, לומדים ומתכוננים למעבר לעולם הגדול. אני די בטוח שאין אף אדם שמוכן לוותר על הזיכרונות של ילדותו – בין אם הם גרועים ובין אם הם מדהימים – מפני שהזיכרונות הללו הם חומרי הגלם של האדם הבוגר, הם אלו שעיצבו אותו להיות מי שהוא. ניל גיימן בחר לחזור לתקופה זו(את האמת, זה די מובן) ולכתוב עליה מנקודת מבטו בגיל שבע. את הספר מספר אדם מבוגר שמגיע להלוויה בעיירת הולדתו, סאסקס, אשר נמצאת באנגליה. הסביבה הישנה והמקומות שבהם גדל מעוררים בו זיכרונות נושנים ובמיוחד זיכרון של תקופה קצרה שהתרחשה כאשר היה בן שבע. הסיפור עוסק(בעיקר) בבנות משפחת המפסטוק – שלוש דורות של בנות, אשר גרות בחווה בעיירה, ובמספר(ששמו אינו מוזכר) בילדותו. חייו של הילד מתנהלים בשגרה יחסית נוחה עד שמקרה התאבדות אחד בעיירה מצית שורה של אירועים אפלים ובלתי מוסברים, ומכאן והלאה הסיפור מתגלגל לו ברצף של התחשויות ומקרים משונים ונפלאים. הספר משתייך לז'אנר פנטזיה למבוגרים(יש דבר כזה?:)) ומתאר באופן קסום ומופלא את זיכרונותיו וחוויותיו של המספר בתקופת ילדותו, שמתובלים בפנטסיה ובמעט אימה. זהו סיפור חניכה לא שגרתי של ילד בן שבע ע"י ילדה בת אחת עשרה. התיאורים הקסומים מעוררים בקורא תחושות הזדהות וכמיהה אל נופי ילדותו של המספר, למרות שלא היה שם מעולם. אי אפשר שלא לרצות לחוות את החוויות שארעו למספר על אף המקרים הלא נעימים שנלוו לכך. אך למרות הדברים הנ"ל ישנם מספר חסרונות בספר. גיימן מותח ביקורת לאורך הספר על המבוגרים ככלל וגברים בפרט וטוען כי הם אנוכיים, מנצלים את מעמדם וכוחם וחושבים שהם יודעים הכל. אני אמנם מסכים חלקית עם הטענות הללו אך אני לא מסכים עם החלטתו של גיימן שבחר להכליל את כל המבוגרים תחת ההגדרות הנ"ל משום שלא כולם כאלה. בולט במיוחד תיאורם השלילי של הדמויות הגבריות בסיפור המתוארים כלא מחוייבים (למשפחה, לאישה וכו'), ומעוניינים בטובת עצמם בלבד. יתר על כן, הנקודה המרכזית בסיפור אותה גיימן רוצה להבהיר לנו, למיטב הבנתי, היא שאמנם הזיכרונות מעצבים את מי שאנחנו אך גם בלעדיהם אנחנו יכולים להתעצב ולהיות אנשים טובים בעלי אופי מעולה. גם עם טענה זו אני מסכים, אולם הדרך שבא גיימן בחר להעביר לנו אותה די אכזבה אותי (סוף הסיפור). עוד חיסרון הוא שהסופר מתאר לנו את מחשבותיו והגיגיו על העולם ובכלל, בצורה מפורטת ומורחבת שמקשה על שטף העלילה ויוצר מעט טרחה אצל הקורא(למרות שזה די מעניין ברוב המקרים). לסיכום, הספר הוא טוב וקריא שופע דמיון וקסם אף על פי שהוא לא מושלם ויש בו פגמים. אני בהחלט ארצה לקרוא ספרים נוספים של ניל גיימן בעתיד(זה היה הראשון). שלוש וחצי כוכבים. כמה ציטוטים נבחרים שאהבתי מהספר: "ממילא ספרים תמיד היו בטוחים יותר מאנשים." "אני לא מתגעגע לילדות, אבל אני מתגעגע להנאה שהפקתי מדברים קטנים גם כשדברים גדולים יותר התפוררו. לא יכולתי לשלוט בעולם שבו חייתי, לא יכולתי להתרחק מדברים או אנשים או מרגעים שהכאיבו, אבל הפקתי הנאה מהדברים ששימחו אותי." "גם מבוגרים לא נראים כמו מבוגרים מבפנים. מבחוץ הם גדולים והם לא מתחשבים והם תמיד יודעים מה הם עושים. מבפנים, הם נראים כמו שהם תמיד נראו. כמו שהם נראו כשהם היו בגילך. האמת היא שאין בכלל מבוגרים. אין אפילו מבוגר אחד בכל העולם."

"כל מה שאני באמת צריך לדעת לגביי איך לחיות ומה לעשות וכיצד להתנהג, למדתי בגן הילדים. החכמה אינה נמצאת על פסגתה של גבעת האוניברסיטה, אלא דווקא בארגז החול בגן"...(רוברט פולגום). הילדות, התקופה המשמעותית ביותר עבור רובם של בני האדם. בתקופה זו הם מתעצבים, נבנים, גדלים, לומדים ומתכוננים למעבר לעולם הגדול. אני די בטוח שאין אף אדם שמוכן לוותר על הזיכרונות של ילדותו – בין אם הם גרועים ובין אם הם מדהימים – מפני שהזיכרונות הללו הם חומרי הגלם של האדם הבוגר, הם אלו שעיצבו אותו להיות מי שהוא. ניל גיימן בחר לחזור לתקופה זו(את האמת, זה די מובן) ולכתוב עליה מנקודת מבטו בגיל שבע. את הספר מספר אדם מבוגר שמגיע להלוויה בעיירת הולדתו, סאסקס, אשר נמצאת באנגליה. הסביבה הישנה והמקומות שבהם גדל מעוררים בו זיכרונות נושנים ובמיוחד זיכרון של תקופה קצרה שהתרחשה כאשר היה בן שבע. הסיפור עוסק(בעיקר) בבנות משפחת המפסטוק – שלוש דורות של בנות, אשר גרות בחווה בעיירה, ובמספר(ששמו אינו מוזכר) בילדותו. חייו של הילד מתנהלים בשגרה יחסית נוחה עד שמקרה התאבדות אחד בעיירה מצית שורה של אירועים אפלים ובלתי מוסברים, ומכאן והלאה הסיפור מתגלגל לו ברצף של התחשויות ומקרים משונים ונפלאים. הספר משתייך לז'אנר פנטזיה למבוגרים(יש דבר כזה?:)) ומתאר באופן קסום ומופלא את זיכרונותיו וחוויותיו של המספר בתקופת ילדותו, שמתובלים בפנטסיה ובמעט אימה. זהו סיפור חניכה לא שגרתי של ילד בן שבע ע"י ילדה בת אחת עשרה. התיאורים הקסומים מעוררים בקורא תחושות הזדהות וכמיהה אל נופי ילדותו של המספר, למרות שלא היה שם מעולם. אי אפשר שלא לרצות לחוות את החוויות שארעו למספר על אף המקרים הלא נעימים שנלוו לכך. אך למרות הדברים הנ"ל ישנם מספר חסרונות בספר. גיימן מותח ביקורת לאורך הספר על המבוגרים ככלל וגברים בפרט וטוען כי הם אנוכיים, מנצלים את מעמדם וכוחם וחושבים שהם יודעים הכל. אני אמנם מסכים חלקית עם הטענות הללו אך אני לא מסכים עם החלטתו של גיימן שבחר להכליל את כל המבוגרים תחת ההגדרות הנ"ל משום שלא כולם כאלה. בולט במיוחד תיאורם השלילי של הדמויות הגבריות בסיפור המתוארים כלא מחוייבים (למשפחה, לאישה וכו'), ומעוניינים בטובת עצמם בלבד. יתר על כן, הנקודה המרכזית בסיפור אותה גיימן רוצה להבהיר לנו, למיטב הבנתי, היא שאמנם הזיכרונות מעצבים את מי שאנחנו אך גם בלעדיהם אנחנו יכולים להתעצב ולהיות אנשים טובים בעלי אופי מעולה. גם עם טענה זו אני מסכים, אולם הדרך שבא גיימן בחר להעביר לנו אותה די אכזבה אותי (סוף הסיפור). עוד חיסרון הוא שהסופר מתאר לנו את מחשבותיו והגיגיו על העולם ובכלל, בצורה מפורטת ומורחבת שמקשה על שטף העלילה ויוצר מעט טרחה אצל הקורא(למרות שזה די מעניין ברוב המקרים). לסיכום, הספר הוא טוב וקריא שופע דמיון וקסם אף על פי שהוא לא מושלם ויש בו פגמים. אני בהחלט ארצה לקרוא ספרים נוספים של ניל גיימן בעתיד(זה היה הראשון). שלוש וחצי כוכבים. כמה ציטוטים נבחרים שאהבתי מהספר: "ממילא ספרים תמיד היו בטוחים יותר מאנשים." "אני לא מתגעגע לילדות, אבל אני מתגעגע להנאה שהפקתי מדברים קטנים גם כשדברים גדולים יותר התפוררו. לא יכולתי לשלוט בעולם שבו חייתי, לא יכולתי להתרחק מדברים או אנשים או מרגעים שהכאיבו, אבל הפקתי הנאה מהדברים ששימחו אותי." "גם מבוגרים לא נראים כמו מבוגרים מבפנים. מבחוץ הם גדולים והם לא מתחשבים והם תמיד יודעים מה הם עושים. מבפנים, הם נראים כמו שהם תמיד נראו. כמו שהם נראו כשהם היו בגילך. האמת היא שאין בכלל מבוגרים. אין אפילו מבוגר אחד בכל העולם."

"כל מה שאני באמת צריך לדעת לגביי איך לחיות ומה לעשות וכיצד להתנהג, למדתי בגן הילדים. החכמה אינה נמצאת על פסגתה של גבעת האוניברסיטה, אלא דווקא בארגז החול בגן"...(רוברט פולגום). הילדות, התקופה המשמעותית ביותר עבור רובם של בני האדם. בתקופה זו הם מתעצבים, נבנים, גדלים, לומדים ומתכוננים למעבר לעולם הגדול. אני די בטוח שאין אף אדם שמוכן לוותר על הזיכרונות של ילדותו – בין אם הם גרועים ובין אם הם מדהימים – מפני שהזיכרונות הללו הם חומרי הגלם של האדם הבוגר, הם אלו שעיצבו אותו להיות מי שהוא. ניל גיימן בחר לחזור לתקופה זו(את האמת, זה די מובן) ולכתוב עליה מנקודת מבטו בגיל שבע. את הספר מספר אדם מבוגר שמגיע להלוויה בעיירת הולדתו, סאסקס, אשר נמצאת באנגליה. הסביבה הישנה והמקומות שבהם גדל מעוררים בו זיכרונות נושנים ובמיוחד זיכרון של תקופה קצרה שהתרחשה כאשר היה בן שבע. הסיפור עוסק(בעיקר) בבנות משפחת המפסטוק – שלוש דורות של בנות, אשר גרות בחווה בעיירה, ובמספר(ששמו אינו מוזכר) בילדותו. חייו של הילד מתנהלים בשגרה יחסית נוחה עד שמקרה התאבדות אחד בעיירה מצית שורה של אירועים אפלים ובלתי מוסברים, ומכאן והלאה הסיפור מתגלגל לו ברצף של התחשויות ומקרים משונים ונפלאים. הספר משתייך לז'אנר פנטזיה למבוגרים(יש דבר כזה?:)) ומתאר באופן קסום ומופלא את זיכרונותיו וחוויותיו של המספר בתקופת ילדותו, שמתובלים בפנטסיה ובמעט אימה. זהו סיפור חניכה לא שגרתי של ילד בן שבע ע"י ילדה בת אחת עשרה. התיאורים הקסומים מעוררים בקורא תחושות הזדהות וכמיהה אל נופי ילדותו של המספר, למרות שלא היה שם מעולם. אי אפשר שלא לרצות לחוות את החוויות שארעו למספר על אף המקרים הלא נעימים שנלוו לכך. אך למרות הדברים הנ"ל ישנם מספר חסרונות בספר. גיימן מותח ביקורת לאורך הספר על המבוגרים ככלל וגברים בפרט וטוען כי הם אנוכיים, מנצלים את מעמדם וכוחם וחושבים שהם יודעים הכל. אני אמנם מסכים חלקית עם הטענות הללו אך אני לא מסכים עם החלטתו של גיימן שבחר להכליל את כל המבוגרים תחת ההגדרות הנ"ל משום שלא כולם כאלה. בולט במיוחד תיאורם השלילי של הדמויות הגבריות בסיפור המתוארים כלא מחוייבים (למשפחה, לאישה וכו'), ומעוניינים בטובת עצמם בלבד. יתר על כן, הנקודה המרכזית בסיפור אותה גיימן רוצה להבהיר לנו, למיטב הבנתי, היא שאמנם הזיכרונות מעצבים את מי שאנחנו אך גם בלעדיהם אנחנו יכולים להתעצב ולהיות אנשים טובים בעלי אופי מעולה. גם עם טענה זו אני מסכים, אולם הדרך שבא גיימן בחר להעביר לנו אותה די אכזבה אותי (סוף הסיפור). עוד חיסרון הוא שהסופר מתאר לנו את מחשבותיו והגיגיו על העולם ובכלל, בצורה מפורטת ומורחבת שמקשה על שטף העלילה ויוצר מעט טרחה אצל הקורא(למרות שזה די מעניין ברוב המקרים). לסיכום, הספר הוא טוב וקריא שופע דמיון וקסם אף על פי שהוא לא מושלם ויש בו פגמים. אני בהחלט ארצה לקרוא ספרים נוספים של ניל גיימן בעתיד(זה היה הראשון). שלוש וחצי כוכבים. כמה ציטוטים נבחרים שאהבתי מהספר: "ממילא ספרים תמיד היו בטוחים יותר מאנשים." "אני לא מתגעגע לילדות, אבל אני מתגעגע להנאה שהפקתי מדברים קטנים גם כשדברים גדולים יותר התפוררו. לא יכולתי לשלוט בעולם שבו חייתי, לא יכולתי להתרחק מדברים או אנשים או מרגעים שהכאיבו, אבל הפקתי הנאה מהדברים ששימחו אותי." "גם מבוגרים לא נראים כמו מבוגרים מבפנים. מבחוץ הם גדולים והם לא מתחשבים והם תמיד יודעים מה הם עושים. מבפנים, הם נראים כמו שהם תמיד נראו. כמו שהם נראו כשהם היו בגילך. האמת היא שאין בכלל מבוגרים. אין אפילו מבוגר אחד בכל העולם."