העלילה נדושה. חובה להגיד. אבל אם זאת, הסופר הופך את זה מעלילה שסועה, לדבר מרתק. כשאני בארוחת הצהריים, הבית ריק, הרדיו מופעל, אבל לי משעמם. אז מבין המדף שלי, אופס, ספר ישן. אני שותה כמו גמל, כהרגלי, אבל העיניים שלי מרותקות לספר, עד שבכורחי הייתה צריכה לשטוף כלים. יש לו הבנה כזאת, שלקרוא לו 'בהמה' זאת פשוט בושה, הוא חווה על בשרו, המלוכלך ומלא הדם, את המלחמה. הכתיבה קצת כבדה, ועם זאת מחוללת פה מהפך שלם, הופכת את עולמו של הסוס הזה, ואת הקוראים יחד. הוא לא מגיע לרמת 'משחקי הרעב', ויש לי בעיה עם ספרים שכמעט לא מדברים בהם, אז ארבע כוכבים. כפיים!

בעוד לסבתא שלי יש יום חופשי, ויום הספר כבר בשיאו, ואני כהרגלי, משועממת ורובצת. זה אומר רק דבר אחד, הולכים ליריד הספרים. לצערי דווקא ביום כזה חם, לא מתחשק לי לצאת. אז בעוד אני עושה הקפות, הקפות, ועוד הקפות סביב דוכני הספרים, אני לא מוצאת כלום. בין שלושת הספרים שקניתי, במחיר מבצע של מאה ש"ח, לקחתי איתי את 'תיכון לילה' הזה. אז כן, לקחתי אותו בגיל קצת צעיר. קללות, רצח, משהו בסגנון כמעט- מיני, ועוד כול מני. אבל בלי ספק, אני יכולה לספר שזה לא ספר צנוע. אבל הצד הטוב, הוא גם מעניין. אבל יש פה הרבה קיטשיות, ופטתיות בו זמנית. קצת פחות טוב, אם להגיד את האמת. אבל בכול זאת, אי אפשר להגיד שזה ספר רע. אז שלושה כוכבים, הולך?

בתור אחת שקראה את הספר לפחות אלף פעמים, אני יכולה להגיד שרובכם לא מבינים בשיט. לפני שאתם מתחילים לבוא אליי בקריאות כועסות, תזכרו שזה יומן, סה"כ נערה. לא סיפור למענכם. אבל זה לא 'באמצע'. ראיתם כמה דפים משעממים והתייאשתם? רחמים על הספר, אנשים. אז אחרי שגמרתי להבהיר את דעתי בנושא, היא פשוט חיה בסיוט מתמשך. אבל אני מצדיעה לה על הכתיבה הכ"כ טובה, ועל סיפור החיים המפורט.

הנערה הייתה צריכה להזדרז, סבתה חיכתה מחוץ לחנות הקטנה, שני ספרים והספר הנ"ל. ימים רבים עברו, שעות רבות שכב בשקית, לא נפתח ולא נקרא, עד הגיעו לבית, על מדף. זמן רב חלף, ספרים נלקחו אחד אחרי השני, אך הספר שוכב, ישן ונח לו, מחכה לקורא אחד. אך באחד הימים, בערך בפרק הזמן של הדמדומים, באמצע נסיעה מייגעת, הספר נפתח לו. קוראת בעלת עיניים ירוקות, פותחת, מעבירה דף אחר דף, ליבו של הספר שמח ועולץ לו. ** אז אחרי שסיימנו את סיפור מסעו של הספר, שבטח לא היה מעניין או נחוץ, אבל רציתי לנסות. בכול מקרה, הדבר הראשון שאני חושבת עליו, זה "למה לכול הרוחות הפלגים תמיד מודגשים?". מפריע לי בעיניים. ומה שעוד יותר מפריע לי, זה העיוורון הבלתי פוסק, כלומר החינוך לערך יחיד. לזרוק אנשים, להיות 'מחוסרי פלג', להיות ברחוב, וכול זה רק הטמטום של הממשלה הנהדרת. אז לא, זה לא לגמרי 'משחקי הרעב'. ראיתם שיש הבדלים. והם גם לא שקולים אחד לשני כלל. אז כן, מי שאומר ש'מפוצלים' יותר טוב מ'משחקי הרעב', אני רק אנחר אליו בבוז. עניין של טעם. אם זאת, אני לא מתחרטת על קניית הספר הנ"ל, נהנתי מכול רגע חוץ מהקטעים הצפויים. אהבתי את טריס, את פור (או שמא אגיד טוביאס?) פחות, הדמויות לא נמרחות וטוב שכך. צריך להרוג מפוצלים. היא בסכנה של חיים ומוות, כול דבר יכול לחרוץ את גזר הדין הנורא. אוי, כמה שאני אוהבת סכנות מוות בספרים, ועוד בגלל אישיותה. אני ילדה חולנית, כבר אמרתי לכם? טוב, אז לא נחפור. משחקי הרעב מבחינתי עדיין מספר אחד, אבל אני ממליצה לקרוא אותו בחום. לא תפספסו שום דבר ותהנו. קטעים צפויים, יש. קטעים קיטשיים, מעטים אך ישנם. טוב אז די כבר להביט בי, סוטים. לכו לקנות את הספר.

קיבלתי חבילת ספרים, יד שנייה. למה לא. בואו נתעלם לרגע ונניח לצד את הכריכה. הייתי יכולה לסתור לדמויות שם, אחת אחת, וכך גם לסופר של הספר הזה, שקצת דפוק. העלילה לא מתוחכמת, נדושה וקיטשית בלי ספק. ולא, אין לי כוח לשמוע פירוט על הכול. ג'ייק הוא איטי קליטה ומתאהב בפזיזות, מן הסתם די הרס את העלילה השסועה הזאת. ויכולתי לדפוק את הראש בקיר כשראיתי את התיאור של טופז. בלונדינית ועיניה סגולות. אה, ומה זה לכול הרוחות השם הזה? בין כול השמות שם הוא פשוט לא מוצא את עצמו. היא מושלמת. במלוא מובן המילה. לפחות כך דעתו של הסופר. תירצחי כבר, טופז. הוא מייבב כול שתי עמודים, והקטע עם הסוסה הלבנה שיודעת לחזור הביתה. נו, באמת. גם מינה, הרעה, מתוארת כמוגזמת יתר על המידה. ולא שיש לה הרבה עומק. בשיט לא. לפחות תעשו לי דמות רעה עם תוכן, שתפיח איזה רוח בסיפור המעוות הזה, הו כן, מעוות! ואגב, לעשות שחור- לבן בכול רגע זה פשוט לא הולך. איפה האפור? הסיפור המעניין? "רד מהבמה, הארי פוטר" היה כתוב איפשהו. הו, תעשו לי טובה. אני מנפנפת בביטול. לא קראתי את הארי פוטר, רק חלק מאחד הספרים, איך אתם משווים את זה לשערוריה הזאת?

שלם לך, חיקוי מוזר ל'יומנו של חנון'. פשוט פטתי. מזכירה מאוד את השטחיות של היום. אין כ"כ על מה להחמיא, למעט על הסוף הקיטשי. בעצם על מי אני עובדת כאן, סוף קיטשי ומשעמם. היא משתוקקת לפלאפון. ואומנות. מה לעזאזל. בניגוד לביקורות שלי, שמשתרעות לאורכים, פה זה די קצר. הספר קליל. נו, אתם יודעים, מהסוג שלוקחים לשירותים.