כנערה קראתי את הפיתוי של רם אורן והתאהבתי.
הערצתי אותו, חיכיתי לספרים חדשים שיצאו.
כל ספר שיצא, הייתי קוראת ונהנת.

אחרי שנים רבות שלא קראתי רם אורן, קראתי את אמא.
הכתיבה לא השתנתה, הסגנון אותו סגנון.... הרבה סיפורים
ודמויות שמתחברים בסוף.

ספר חביב, לא יותר מזה.
זה לא הוא, זה אני... כבר לא נערה ((:

העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים: אלו שמתים עם חיוך על הפנים ואלו שחיים עם דמעות בעיניים.
לאחר קריאת הספר הזה, היה ניתן בקלות להתאים את מה שהרגשתי להגדרה השנייה. בקלות.
ולמה? כי התוכן של הספר כל כך קשה ומדכא. משהו שבדרך כלל אני נמנע לקרוא אותו (והספר הזה הוא לא מקרה חריג. כלל וכלל לא) כי יש בו הרבה סבל. הרבה מונחים רפואיים, משעממים ובלתי ניתנים לתפיסה, הומור דפוק לגמרי ואהבה שנויה במחלוקת.
זה ממש אבל ממש לא מה שציפיתי לו.
מה גם שגרין החליט כנראה לכתוב את זה כמה שיותר קליל.
אבל זה עדיין לא הצליח לו.
וחבל. כי לספר הזה היה דווקא לא מעט פוטנציאל.

לא לבעלי לב חלש.

מסוג הספרים שתמיד נשארים בלב.
ובכל פעם שנתקפים בגעגוע, חוזרים אליהם ונשבים מחדש.
מתענגים על כל מילה, פסיק, ושיר שהוזכר.

אין לי את היכולת לספר על הספר הזה בלי לגרוע ממנו,
אז פשוט תקראו וזהו.