וכך הייה... שמונים וחמש שנות אושר שמהם זכיתי כמספר שנות חיי.
וכך הייה... שלום לך אמא האם באמת זה תם ואת אינך עוד
וכך הייה... שלום לך יקירה אהבתך אינה ככל האהבות .והיום בלעדייך אינו כאתמול שלשום
האם נכון... ואם כן זה קשה לי נורא קשה בלעדייך אני לבד אני גרם קר ובודד בחלל שקט וגדול
האם נכון... שאת איננה את הלכת . נעלמת. איבדתי אותך ולא סתם אובדן .את אובדן מוחשי וכואב
האם נכון... שמה שחשבתי שי

919 עמודים הם בהחלט פרוייקט לקורא מבוגר, על אחת כמה וכמה אם זה מוגדר כספר נוער. מצד שני, נוער צריך לעבוד, לפרנס, לכבס?
אלכסנדר דימא (אתם צועקים דיומא, אבל צריך לומר דימא) כתב את הספר בחלקים, 18 ליתר דיוק. הקלסיקה הזו הושלמה ב-1844 ועוסקת בעיקר בסיפור של נקמה.
הרוזן ממונטה כריסטו הוא למעשה אדם בשם אדמונד דנטס, שבצעירותו, כשהיה בן 19 בלבד, הוביל בבטחה את הספינה "פרעה" לנמל מרסי, עבור מעבידו מורל,

"התחלתי לכתוב על חייו של האיש הזה כשידעתי בוודאות שאיני יכול להבין אותם." כך כותב עמנואל קארר. וכי כיצד ניתן להבין אדם נורמטיבי לכאורה, שקט, בן למשפחה נאה, אינטליגנטי ואוהב, אשר בוקר אחד קם ורוצח את אשתו, ילדיו והוריו?

זהו סיפורו של ז'אן-קלוד רומאן אשר במשך קרוב ל־18 שנה היה ללא עבודה אמיתית, אך התחזה לרופא בכיר בארגון הבריאות העולמי. זאת למרות שהוא בפועל, לא סיים את לימודיו, מעולם לא עבד שם,

אביו של בן זוגי חולה בסרטן.
לפני שנה גילו שזה האחרון, לא בזבז זמן מיותר וכבש שטח נרחב מהמעי הגס ועד לכבד. סימן את האזורים הרצויים לו בכתמים לבנים וגרע כ 15 קילו ממשקלו של האיש שהיה הראשון לומר לבנו: ״היא יפה מידי וחכמה מידי, לא היית צריך להעלות את הסטנדרטיים בצורה כל כך קריטית״.
האיש שתמיד רגוע כל כך ושלו ולא צריך לעשות דבר כדי למצוא חן.
באופן טבעי נמשכים אליו נשים וגברים ובעיקר ילדים כי יש בו

אחרי התנסות עם דוסטוייבסקי, דיקנס, טולסטוי, בולגאקוב, ויילד וגוגול, אתם מרגישים חכמים. אתם מנסים לשנן משפטים טובים שקראתם לשעת צרה. אחרי ספרים כמו "הנסיך הקטן", ו"אליס בארץ הפלאות", אתם מרגישים שעצם זה שהצלחתם לקרוא בין השורות של "ספר ילדים" הופך אותכם לחכמים עוד יותר, ואם צלחתם את "יוליסס", אז הפעם יותר מכל שאר בני האנוש. קיימים הרבה ספרים שמחמיאים לאגו אחרי העמוד האחרון, ובחלקם הקטן ישנם כאלה שמ

לא מזמן קראתי את סיפור חיי נישואיהם של סארטר ובובואר. לא אהבתי את דמותה של בובואר כפי שהשתקפה בספר. לא משום שיפוט ערכי על הזוגיות הפתוחה שלהם, אלא דווקא מהמקום בו היה לה כל כך קשה לקיים את ההסכם, כמה קנאה וכאבי לב עברו עליה. כמה קשה היה לה לקיים את מה שהטיפה לו במציאות חייה. אפשר להבין כמובן שסארטר כישף אותה, קשה להבין, דווקא מפני שזו היא מראשונות הפמיניסטיות, אישה חופשייה ועצמאית כשלעצמה הסכימה ל

כשהייתי נערה הייתי תולעת ספרים רצינית (גם מבחינת קצב הקריאה וגם מבחינת כמות הספרים). דוקא היום קצב הקריאה שלי ירד משמעותית (אני מאשימה בכך את הלימודים באקדמיה), גם הכמויות כך שמדד התולעות הכללי ירד.
בכל מקרה, ההקדמה מעלה לא נועדה לפאר את מידת החנניות שלי אלא להדגיש שבנערותי קראתי המון ספרים. ובכל זאת...ספר אחד ניצב בספירה אחרת, מעל הרבה מאוד ספרים אחרים וזהו "הרוזן ממונטה כריסטו". סביר להניח שקרא

מה עושים כשחולמים על עולם אחר, בייחוד בתקופה שכזו? פונים אל הקלאסיקות כמובן. קצת היססתי להרים את הרוזן ממונטה כריסטו, בעיקר מכיוון שהרושם הראשוני (והמוטעה) שלי מהספר, זה שיהיה הרבה סחור-סחור היסטורי, וקורט של עלילה. אבל זכרתי כמה אהבתי את הספרים של ז'ול וורן, וגם עליהם היו לי את אותן מחשבות מוטעות. ננצל את הקורונה הזאת! הרמתי את הרוזן ממונטה קריסטו, ושקעתי לי.
אדמונד דנטס הצעיר מאוהב, מסיבת האירו

"היה לה מוות רך מאוד; מוות של מיוחסת", כך כותבת סימון דה בובואר על פרנסואז, אמה.
בגיל 78 מתגלה סרטן אלים בגופה והיא אושפזת בבית חולים של אנשים שיכולים להרשות לעצמם את הטוב ביותר, רופאים ומתקנים כאחד.
במשך ששה שבועות יושבות סימון ואחותה פופט וסועדות את האם הסובלת, השומרת לרוב על אופטימיות של מחלימים, שהכל יודעים שהיא גוועת. דה בובואר מתארת שבועות אלה, על הרגעים הטובים והפחות טובים, יחד עם זיכרונו