זהו ספרה השני של הסופרת רודורדה מרסה אשר תורגם לעברית .
הספר פורסם ב-1974 ועלילתו עוסקת בהשתלשלות קורותיה של משפחה אמידה בברצלונה במשך שלושה דורות טרם מלחמת האזרחים ובמהלכה .הספר מתאר יחסים של גילויי עריות, תיעוב האם לבתה,סודות מזימות ותחבולות אפלים.

לצערי לא נהניתי ולא התחברתי לספר.איני יודעת אם האשמה בתרגום,או ברמת העריכה הלשונית.התחושה בקריאת הספר הייתה של מעין "תקיעות" ואי התחברות בין המ

סיפור קצר שעוסק ביחסים הנרקמים בין קומוניסט אדוק לבין הומו קתולי בקובה. למי שלא מכיר, קובה היא אחת המדינות הכי הומופוביות בעולם, עם מדיניות ממשלתית רשמית של רדיפת הומואים.
יש לספר הזה הקדמה ואחרית דבר נהדרות, שמעניקות את ההקשר של הסיפור למי שכמוני, כמעט ולא יודע דבר וחצי דבר על קובה הקומוניסטית. מצטרף להמלצה שניתנה כאן בביקורת קודמת; תקראו את אחרית הדבר לפני הסיפור.

אוקיי, ליצירה עצמה: יש לסיפ

ספר מעניין וקולח, מהנה ומעורר מחשבה. מציג תמונה קצרה ומקורית של קובה לאחר המהפכה הקומוניסטית. דוד, סטודנט צעיר ומהורהר ומאמין אדוק בערכי המהפכה, פוגש בדייגו, הומו צעיר וחכם שעדיין מאמין באלוהים (לא התקבל בעין יפה במדינות קומוניסטיות) ומנסה למצוא את מקומו במדינה ששונאת הומואים.
ממליץ לקרוא דווקא את אחרית-הדבר לפני הקריאה בספר כדי לקבל מושג טוב יותר על קובה, על ההקשר של כתיבה כזאת ועל מצבם של הומו

הספר הזה הוא אליגוריה משונה הדנה - ככל הנראה - בתגובה האנושית הכי צפויה לזרים ושונים: ניסיון להשמיד, גיוס כל יכולת ההרג וההשמדה יחד עם הכתרת השונה בתארים המאפשרים השמדתו - מפלצות, לא אנושיים וכו'. קשה לקרוא לסיפור רומן. באותה מידה קשה לקרוא לו פנטזיה. ויחד עם זאת הוא מציב תשתית סיפורית לפרישת השקפת עולמו של הסופר. השקפת עולמו היא הומנית בדרך כלל אך גם סטיריאוטיפית ושוביניסטית.

מעשה באחד - שמו ה

הבן האחרון מעלה תמונה אותנטית,צבעונית, חיה ונושמת ומלאת ארומה להתרחשויות המרתקות שארעו בחבל פוליה אשר בדרום איטליה במהלך מלחמת העולם השנייה. הסיפור לוקח אותנו למסע מרתק בזמן. הוא מתחיל במלחמת העולם הראשונה עת רבים מבני איטליה נפלו במיתות משונות במלחמה שלא ממש הבינו את מטרתה. בכפר קטן בדרום ניטלו חייהם של 21 גברים צעירים בני משפחה אחת. המלחמה הותירה אלמנות רבות וילדים שלא זכו לראות את אבותיהם בחיי

כמו שכבר הזכרתי בביקורת הקודמת שכתבתי בחודש האחרון חוויתי עצב גדול בעקבות פטירתו של התוכי שלי, ציפורי, שליווה אותי בנאמנות במשך שלוש עשרה שנים. בתוך הריקנות שנפערה, מצאתי נחמה מסוימת בקריאה, ובין הדפים הרבים שבלעתי בתקופה זו, היה גם "תמונה דבלינאית" מאת אנריקה וילה-מטאס – ספר ששאב אותי לתוך עולמו המורכב, המלנכולי, והמשחקי.

"תמונה דבלינאית" הוא יותר מספר עלילה – זהו ספר הגותי, בין-ז'אנרי, שמטשטש

זו הביקורת האחרונה שאני כותב בשנה העברית הזו, ולכן מצאתי לנכון לציין שלא הייתי רוצה שספר מעין זה יגיע שוב לידיי ואאלץ לכתוב אף עליו כפי שיכתב בשורות הבאות.
מעשה בשני סופרים שאספו כמה מתכונים נדושים, אפפו אותם במעטה של מסתורין, מזגו לתוך התמהיל דמויות היסטוריות מתחום האדריכלות ודמויות אחרות ממעמקי הדמיון ועוד כמה שלא, תיבלו את התמהיל בחידות לא מובנות, ועל כל זאת הוסיפו כקש וגבבה מושגים שמקומם המוצ

רחוק מאיתנו, ועם זאת כל כך ברור וקל להבנה.
איטליה הכפרית והשמרנית מוציאה מתוכה "קללה" ואת מיטב בניה שנהרגים במלחמת העולם. ושתי נשים שקוראות תגר על החלטת הגורל, כמו בטרגדיה יוונית עתיקה. וילד אחד שמשחק עם שמו על מנת שיגן עליו... מין ערבוב כזה, עדין ומקסים, כתוב בפרקים קצרים ולא מעיקים. ובסוף יוצא גם סיפור מופלא. נהנתי.

מנעול חלוד, שרשרת פלדה. עשבים לא גזומים. גן שגדל פרא, מזרקות, כלובי ציפורים ריקים, ספסלי אבן. בית מידות נטוש, עם חלונות פעורים וקיסוס שצומח פרא על הכתלים. כאן יתחיל הסיפור, זו התפאורה.
הבית יתמלא ברסיסי החיים של משפחה קטאלונית עשירה, אך ברבות הימים, עם תהפוכות החיים והמלחמות, ישוב למצבו הטבעי, הראשוני. כמו הגן של סינדרלה, סבוך, קוצני ואפל.
את הסיפור מוסרת רודורדה דרך עיני המשרתות, הפילגשים ו