ביקורת ספרותית על תמונה דבלינאית מאת אנריקה וילה-מטאס
ספר מעולה

---

כמו שכבר הזכרתי בביקורת הקודמת שכתבתי בחודש האחרון חוויתי עצב גדול בעקבות פטירתו של התוכי שלי, ציפורי, שליווה אותי בנאמנות במשך שלוש עשרה שנים. בתוך הריקנות שנפערה, מצאתי נחמה מסוימת בקריאה, ובין הדפים הרבים שבלעתי בתקופה זו, היה גם "תמונה דבלינאית" מאת אנריקה וילה-מטאס – ספר ששאב אותי לתוך עולמו המורכב, המלנכולי, והמשחקי.

"תמונה דבלינאית" הוא יותר מספר עלילה – זהו ספר הגותי, בין-ז'אנרי, שמטשטש את הגבולות בין ספרות למציאות, בין כתיבה לחיים עצמם. העלילה עוקבת אחר סופר ספרדי חסר שם, הנשלח לדבלין כדי להעביר הרצאה על ג'יימס ג'ויס, אך מוצא עצמו נסחף לתוך מערבולת של ספקות, אובססיות ומפגשים ספרותיים רפלקסיביים. דבלין של וילה-מטאס אינה רק עיר גשמית אלא גם מרחב ספרותי טהור, מלא ברוחות רפאים של סופרים ודמויות פיקטיביות, עיר שבה המציאות משתחזרת דרך הדפים.

הספר מלא בקריצות ספרותיות ובדיונים מרתקים על תהליך הכתיבה, על האובססיה של סופרים להשאיר חותם, ועל ההיעלמות כאקט אמנותי. וילה-מטאס מערבב בין בדיון למציאות באופן שמזכיר את כתיבתו של חורחה לואיס בורחס, אך עם נימה אישית יותר, כמעט וידוייתית. הקריאה בספר הזה דורשת ריכוז והשתהות; זהו ספר שאין לקרוא ברפרוף, אלא לצלול אליו, לתת לו לשטוף אותך כמו גל אירי סוער.

בזמן הקריאה, הרגשתי שאני צועדת בין דפיו עם תחושה של הזדהות מוזרה. כמו המספר, גם אני מצאתי את עצמי תוהה על הקשר שבין אובדן ליצירה, על הדרכים שבהן אנו מחפשים משמעות בתוך האין. הספר, למרות עיסוקו בנושאים כמו ריקנות, חידלון והיעלמות, מציע גם נחמה דרך עצם האפשרות של ההתבוננות העמוקה, דרך ההכרה בכך שהספרות היא מרחב שבו זיכרונות, רגשות ואפילו חיים שנעלמו ממשיכים להתקיים.

"תמונה דבלינאית" הוא קריאה מומלצת לכל מי שאוהב ספרות המתעסקת בעצמה, לכל מי שנהנה להתהלך בין מילים כמו בתוך מבוך, ולכל מי שמוכן להניח לשפה לקחת אותו למסע בלתי צפוי.

» ביקורות נוספות של DR.Nofar Sarori
» ביקורות נוספות על תמונה דבלינאית