“יש לי רשימה ארוכה ארוכה של ספרים שאני רוצה לקרוא. כמה רשימות, בעצם. העצלנית ביותר מתוחזקת באפליקציית עברית, שם אני יכולה ללחוץ לייק על כל ספר שאני מעוניינת אולי לקרוא, מתישהו, אם הוא יהיה בחינם לרגל יום ההולדת שלי או יתגלגל לידי בדרך אחרת. אחת נמצאת בקבוצת ווטסאפ ייעודית שלי עם עצמי ובה ספרים שכבר נמצאים ברשותי או שאני יודעת שנמצאים בספרייה ורק צריכה להגיע לקרוא אותם... מתישהו. אחת נמצאת כאן ב”

“הספר מדגים היטב את ההבדל שאני רואה בין ספר חלש לספר רע. הרומן הזה עונה, לצערי, על שתי ההגדרות. הספר הזה חלש כי הוא נמתח כמו מסטיק, כי חרף העובדה שמדובר ברומן מתח, מצאתי את עצמי מפוהק לגמרי במהלך קריאתו. הוא חלש מכיוון שהוא משתמש במוטיב לעוס ושחוק של זיקה בין תעלומת מתח שמתרחשת בהווה לבין פרשייה עלומה מעברה של הגיבורה הראשית, והוא עושה זאת בצורה מלאכותית ומאולצת. הספר חלש כי הוא חסר פואנטה, כי הוא”

“ממואר לא רע של עיתונאי יהודי אמריקאי שעבד ביפן עשרות שנים וסיקר את התחום הפלילי לעיתון יפני. יד בוטחת של עורך הייתה יכולה לעשות פלאים באוסף האנקדוטות, חלקן מייגעות שלא לצורך. עוד היה מועיל אם מסביב היה נטווה חוט מקשר כלשהו בין כל הפרשיות, אפילו אם אחד בדיוני - הייתי סולח, אני מבטיח. תיאור יפה של החברה היפנית שיהיה פחות או יותר מוכר למי שבילה יותר מרבע שעה בטוקיו. אבל יש גם כמה הפתעות - לדוגמ”

“# נראה לי שקל יותר למצוא יופי (או כיעור) מאשר חן. חן הוא תכונה חמקמקה, קשה מאד להגדרה, אבל כל מי שנתקל בה מזהה אותה. זו תכונה, או אווירה, מושכת לפעמים יותר מיופי. הספר הזה חינני ביותר. למרות שמו המצמרר הוא לא מותח אפילו לרגע, ולא מתכוון למתוח. אין בו תיאורי רצח או גוויות מדממות (אם כי הוא מתחיל מניקוי יסודי אחרי רצח...) אין בו ניסיון להתחקות אחרי הרוצח – הקורא יודע עוד לפני שפתח את הספר מי הרו”

“יש לי רשימה ארוכה ארוכה של ספרים שאני רוצה לקרוא. כמה רשימות, בעצם. העצלנית ביותר מתוחזקת באפליקציית עברית, שם אני יכולה ללחוץ לייק על כל ספר שאני מעוניינת אולי לקרוא, מתישהו, אם הוא יהיה בחינם לרגל יום ההולדת שלי או יתגלגל לידי בדרך אחרת. אחת נמצאת בקבוצת ווטסאפ ייעודית שלי עם עצמי ובה ספרים שכבר נמצאים ברשותי או שאני יודעת שנמצאים בספרייה ורק צריכה להגיע לקרוא אותם... מתישהו. אחת נמצאת כאן ב”

“הספר מדגים היטב את ההבדל שאני רואה בין ספר חלש לספר רע. הרומן הזה עונה, לצערי, על שתי ההגדרות. הספר הזה חלש כי הוא נמתח כמו מסטיק, כי חרף העובדה שמדובר ברומן מתח, מצאתי את עצמי מפוהק לגמרי במהלך קריאתו. הוא חלש מכיוון שהוא משתמש במוטיב לעוס ושחוק של זיקה בין תעלומת מתח שמתרחשת בהווה לבין פרשייה עלומה מעברה של הגיבורה הראשית, והוא עושה זאת בצורה מלאכותית ומאולצת. הספר חלש כי הוא חסר פואנטה, כי הוא”

“ממואר לא רע של עיתונאי יהודי אמריקאי שעבד ביפן עשרות שנים וסיקר את התחום הפלילי לעיתון יפני. יד בוטחת של עורך הייתה יכולה לעשות פלאים באוסף האנקדוטות, חלקן מייגעות שלא לצורך. עוד היה מועיל אם מסביב היה נטווה חוט מקשר כלשהו בין כל הפרשיות, אפילו אם אחד בדיוני - הייתי סולח, אני מבטיח. תיאור יפה של החברה היפנית שיהיה פחות או יותר מוכר למי שבילה יותר מרבע שעה בטוקיו. אבל יש גם כמה הפתעות - לדוגמ”

“# נראה לי שקל יותר למצוא יופי (או כיעור) מאשר חן. חן הוא תכונה חמקמקה, קשה מאד להגדרה, אבל כל מי שנתקל בה מזהה אותה. זו תכונה, או אווירה, מושכת לפעמים יותר מיופי. הספר הזה חינני ביותר. למרות שמו המצמרר הוא לא מותח אפילו לרגע, ולא מתכוון למתוח. אין בו תיאורי רצח או גוויות מדממות (אם כי הוא מתחיל מניקוי יסודי אחרי רצח...) אין בו ניסיון להתחקות אחרי הרוצח – הקורא יודע עוד לפני שפתח את הספר מי הרו”