****




הספר האחרון שסקרתי כאן שענה לשם המגושם משהו "כוכבי הכלב", נכלל בדוחק רב תחת קטגוריית "דיסטופיות", פשוט כי הוא מתרחש לכאורה בעתיד הקרוב לאחר מגיפה איומה כלשהי, אבל למעשה הוא איננו דיסטופי כלל וכלל. אין בו "חברה" ממש, אין ממשל, ואין כמעט אנשים. כמעט כולם מתו כבר, ומי שיחפש את המורכבויות המאפיינות כתיבה דיסטופית בסגנון "1984" - אולי אם כל הדיסטופיות - לא ימצא שם את מבוקשו. מצד שני, הוא

הקלות בה אנחנו משקרים


בעולם של ה-"מעניק" אין שקרים.
אין בו עוד הרבה דברים, אבל הדבר שהכי כאב לי הוא הידיעה שאסור לשקר.
זה היה כמו מראה עבורי- הקלות בה נפלט שקר, יוצא אל האוויר העולם, ואם, רק אם, תיפלט לי יום אחד האמת, אסתבך בצרות.
כי אולי אתם חושבים: "מה הבעיה לחיות בלי שקרים?"
אבל, תחשבו רגע על הסיטואציה הבאה, ואולי תחשבו אחרת:
מכר מתקשר אליכם. אתם לא חברים, רק אומרים "היי" "ביי" ו-"מה

המעניק זה סיפור נורא.
נורא, אבל נהדר.

יש מקום. והמקום הזה, הוא מושלם על פי קנה מידה מקולקל.
אין ריבים, או מחלוקות, או אי שוויון, ואין בעיות כמו מחסור באוכל או מחסור במגורים, ואנשים לא נאבקים כל חייהם למצוא אדם שהם אוהבים, ואנשים לא נאבקים כל חייהם להחליט במה הם רוצים לעבוד. ומזג האוויר יציב ומושלם, וכל הפציעות הפיזיות מטופלות במשככי כאבים, ואנשים לא עצובים, או כועסים, או מובכים, או מתוסכלים,

אנשים לא מרוצים מהחיים שלהם.
זה נכון.
בני אדם נבראו עם היכולת להיות לא מרוצים מהחיים שלהם. "להסתכל על הכוס הריקה".
יש כאלו שמתלוננים: למה נולדתי בארץ הזו?
יש כאלו שמתלוננים על זה שהם לא מקבלים מספיק כסף, שלא התקבלו לעבודה שרצו, שחלומם להיות טייסים שהיו ילדים לא התגשם, שזה שהם אוהבים לא אוהב אותם בחזרה, שהם קיבלו גרוע במבחנים, שהם התגרשו, שאין להם הרבה חברים (אני ביניהם), שהם לא קיבלו את המתנו

וואו, אני מתקשה להיזכר מתי בפעם האחרונה סיפור השאיר אותי עם כזאת תחושה של גאווה על תקווה שהתממשה לה, כאשר בתום מסעו האדיר, ג'ונאס, ילד אחד אמיץ ומיוחד, המחיש כיצד תקווה ואמונה אמיתיים יכולים להפוך למציאות.

הפעם האחרונה שחייתי סיפור מנקודת מבטו של נער מתבגר, הייתה עם הולדן קולפילד (ב"התפסן בשדה השיפון"), שלמרות למרות פער הגילאים המשמעותי בינו לבין גיבור הסיפור, ג'ונאס, כלל לא ניתן להשוות בין רמת

ספר גדוש ברעיונות יפים, הברקות של אידאות, אבל משהו בסוף הקריאה משאיר טעם של החמצה.
תמצית הסיפור: במדינה עתידנית שבה הכל מהונדס , מאורגן ומתוכנן, יש תפקיד של אדם אחד בקהילה שתפקידו הוא "שומר הזיכרון".
תפקיד זה פותח לפניו צוהר אל החוויות שקרו בהיסטוריה, ומזה משתמע , החוויות שנמנעות מן תושבי הקהילה, כמו הימצאות גבעה או הר בשטח, יכולת לראות צבע ותחושות לא מרוסנות ולא מבוקרות.
נער שהגיע לפירקו(כנר