הבעיה עם ספרי היסטוריה, כפי שאני רואה אותה, היא שהם עוסקת בתנועות גדולות, בסיפור על אוכלוסיות, שליטים, החלטות פוליטיות, תוצאות. מסקנותיהם הם הדברים המובנים לכל - מלחמה זו וזו הביאה לנצחון צד א'. צד ב' המובס שקע בכאוס ולקח לו עשורים להשתקם... ניתוחים מלומדים שאינם מסבירים איך זה היה באמת: איך חיו, התמודדו, שרדו, אנשים רגילים את הסיכום המתומצת של שפל כלכלי או כאוס פוליטי, של ספרי ההיסטוריה. זה מקומה

יאן-פיליפ סנדקר הצליח בספריו הקודמים: "אומנות ההקשבה לפעימות הלב" ו-"מתרי הלב", להפעים ולנגן לי על מיתרי הלב. כעת בספרו החדש "לחישת הצלילים" הוא הצליח להצליל אותי לתוך התרבות של סין הקומוניסטית המשלבת בתוכה סוציאליזם עם גרגירים של קפיטליז'ם...
כקוראת מעריצה של יאן-פיליפ סנדקר, ציפיתי שספרו השלישי יהיה לא אחר מאשר ספר המשך לשני ספריו הראשונים, קל וחומר שספרו השני לא רק ביקש "המשך" "דרש המשך". א

רומן עצוב ומרתק שנקרא בנשימה עצורה. העלילה מגוללת את סיפורה של חבורת נערי רחוב בשם "אחים בדם" - שמונה נערים שהצליחו לברוח ממוסדות רווחה והתקבצו יחד, כמו אלפי בני נוער אחרים בברלין המנסים לקבור את אומללות הקיום שלהם בשוטטות ברחובות. החבורות האלו מציעות לבני הנוער הגנה ואוכל. בכדי להצליח לשרוד ולהשיג מזון הם נאלצים להתמודד עם זנות, כייסות, עבריינים וסרסורים.

זהו גם סיפורם של שני נערים הרוצים לחי

הרקע לספר מבוסס על תחילת שנות השלושים של המאה הקודמת בגרמניה, וטרום עלייתם של הנאצים לשלטון.

במקור, הספר פורסם ב-1932 על ידי ארנסט האפנר בשם "נוער רחוב בברלין" וזכה לשבחים רבים. עם עלייתו של היטלר לשלטון ב-1933 הספר הוחרם.

ממקורות שקראתי הבנתי שהספר הוחרם, אך ורק בגלל שהוא הציג את ברלין בכיעורה ובמערומיה, ויחד עם זאת, היווה מסמך ביקורת המתעד את השאננות של מוסדות הרווחה, שלא השכילו לטפל בחבו

בדרך כלל, אין ספרי המתח הסוגה(ג'אנר) המועדפת עלי. לקחתי את הספר לקריאה בעיקר בגלל הסופר.
יש לו סגנון כתיבה מתבונן.
סיבה שניה היא , כאדם שגם בימים אלו איני מסתכל בחדשות של מירקע הטימטום,אלא בוחר אתרי חדשות לקרוא ולהביט בהם, עדיין, הלחישת וצללים של המערכה מגיעים אלי.
קראתי את הספר ונהנתי, בשל יכולתו, להסיח את הדעת לזמן מה, ולהביא את סין העכשווית,שהיא עדיין בעלת עקבות של העבר הקומוניסטי המושחת, שב

סיפור אמיתי, עצוב ומזעזע המגולל את קורותיה של כנופיית נערי רחוב מוזנחים ברחובות ברלין, בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת.
רוב הזמן הנערים נאלצים לבצע פשעים על בסיסי יום-יומי או למכור את גופם כדי להשיג מעט מזון, סיגריות ומשקה וקורת גג עלובה ומטונפת.
גם מוסדות הרווחה או המוסדות לעבריינים צעירים הם מקומות מצמררים ביחסם לבני הנוער.
גורלם של רוב הנערים קשה, מייאש ואכזרי, ללא עתיד, אך לקראת סוף הס

סיפור קורותיה של חבורת נערים עניים בגרמניה של רפובליקת וויימר. אף על פי שהספר מסופר בגוף ראשון הוא נקרא כמסמך תיעודי, או כמו כתבת חוויה של עיתונאי. אם המטרה היא לזעזע או להעניק תחושה של "אגרוף בבטן" ככתוב בגב עטיפת הספר הרי שהסופר החטיא את המטרה. אם רצונו היה להעלות את המודעות על העוני המחפיר בגרמניה תחת שלטון ווימר אז עדיף שתקראו את "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון" של ג'ורג' אורוול שטוב ממנו בהרבה.

ספר חשוב מאד, רומן שהוא כמו מכת אגרוף לבטן כפי שמצויין בכריכה. הרומן התפרסם לפני יותר משמונים שנה והוא מספר על החיים בברלין שלפני עליית הנאצים. בין היתר הוא מבקר את מוסדות החינוך והעזרה במדינה. הספר נאסר להפצה והושמד ע"י הנאצים. זהות המחבר ונסיבות מותו לא ידועות.
ספר לא קל לעיכול, על בני נוער בשנות השלושים של המאה העשרים בברלין שניסו לחיות בכבוד. הם היו מחוסרי קורת גג, חיו במוסדות רווחה ממשלתיים

פול לייבוביץ' הינו גרמני-אמריקאי שבשנים האחרונות מתגורר בהונג קונג תחת שליטתה של סין. עד לפני 3 שנים פול היה נשוי עם ילד בן 8 ששמו ג'סטין, עסק בייעוץ לחברות גדולות מבחינה פיננסית וגר במרכז העניינים בהונג קונג. היום הכל שונה. היום פול גרוש, מתבודד לו באי שנקרא 'לאמה' , אובססיבי לגבי ניקיון, לא אוהב חברת אנשים עד כדי כך שהוא בכל כוחו מנסה לדחות את האישה המחזרת אחריו והכי חשוב - ללא ילד. ג'סטין,בנו,