“הבעיה עם ספרי היסטוריה, כפי שאני רואה אותה, היא שהם עוסקת בתנועות גדולות, בסיפור על אוכלוסיות, שליטים, החלטות פוליטיות, תוצאות. מסקנותיהם הם הדברים המובנים לכל - מלחמה זו וזו הביאה לנצחון צד א'. צד ב' המובס שקע בכאוס ולקח לו עשורים להשתקם... ניתוחים מלומדים שאינם מסבירים איך זה היה באמת: איך חיו, התמודדו, שרדו, אנשים רגילים את הסיכום המתומצת של שפל כלכלי או כאוס פוליטי, של ספרי ההיסטוריה. זה מקומה של הספרות: היא מתארת את החיים של הפרטים - אנשים רגילים שהיו צריכים להתמודד עם מה שמתואר בספרי ההיסטוריה.
הספר הזה עוסק בחבורת רחוב, "נוער מנותק", כמו שקוראים לו היום. אבל הוא מתרחש בברלין של 1932, שפל כלכלי בגרמניה, ונערים חסרי בית מנסים לשרוד ברחובות באמצעות איחוד כוחות, גניבות קטנות פה ושם, ומעבר מיום ליום בלי יכולת לתכנן או למצוא לעצמם כיוון אחר, פרט למגורים ברחוב.

הספר הזה אינו "אגרוף בבטן" כמו שמתואר על הכריכה האחורית. למעשה הוא מתאר באופן די צמחוני את הנערים האלה, שיש סיפורים הרבה יותר מצמררים על בני נוער חסרי בית מסיבות שונות, שהחברה לא מצאה עדיין מענה טוב לתופעה. האפנר כותב את הסיפור "מבחוץ" - ניכר שהוא ראה ודיבר עם נערים כאלה, אך לא הבין עד הסוף את התופעה. ניכר שהוא מחבב מאד את גיבוריו וחומל עליהם, מתאר אותם ברגשנות רבה, אך למעשה זה סיפור הרפתקאות לא מרתק במיוחד על החיים הקשים ברחוב, על נערים המאמצים ערכים "נורמטיביים" ועל האחרים הממשיכים לחיות בשולי החברה.

מה שמעניין פה אינו הספר (צר לי...) אלא גורלו. הוא יצא לאור, כאמור, ב 1932 על ידי הסופר, שידוע שהיה עיתונאי ועובד סוציאלי (זה ניכר). מתישהו אחרי עליית הנאצים לשלטון הוא נעלם בלי להשאיר עקבות. הספר נשרף על ידי הנאצים באחת ממסיבות הבערת הספרים שהם ערכו. קטונתי מלהבין את ההיגיון של הנאצים. הספר עסק בתקופה קודמת לשילטונם, ולמעשה יכול היה לשמש אותם כהסברה טובה - מאיזה גהינום הם הוציאו את הגרמנים והפכו את כולם לאזרחים יצרניים... בכל מקרה נראה לי ששריפת ספר אינה הופכת אותו בהכרח לספר מופת שראוי להוציא לאור ולהוקיר. הספר הזה בינוני, לא השאיר עלי כל רישום. הצטערתי שתופעה כה משמעותית וקשה כנוער רחוב, הרלוונטית בהחלט גם בימינו, מתוארת באופן כה דל ושטחי.”

“רומן עצוב ומרתק שנקרא בנשימה עצורה. העלילה מגוללת את סיפורה של חבורת נערי רחוב בשם "אחים בדם" - שמונה נערים שהצליחו לברוח ממוסדות רווחה והתקבצו יחד, כמו אלפי בני נוער אחרים בברלין המנסים לקבור את אומללות הקיום שלהם בשוטטות ברחובות. החבורות האלו מציעות לבני הנוער הגנה ואוכל. בכדי להצליח לשרוד ולהשיג מזון הם נאלצים להתמודד עם זנות, כייסות, עבריינים וסרסורים.

זהו גם סיפורם של שני נערים הרוצים לחיות חיים הגונים יותר. חיים מלאי תקווה ושאיפות, ולכן הם מחליטים לעזוב את החבורה ולהתחיל התחלה חדשה, טובה יותר. למרות כל הקשיים הנלווים בדרך.

בעקבות הספר הזה הקורא מקבל תובנות עגומות לגבי תקופה בהיסטוריה שחלק מהצדדים שלה לא היו ברורים לגמרי. הסיפור מעורר הזדהות עם אותם האנשים ואפילו גורם להתרגשות.

אחרי שקראתי את הספר הזה למדתי להעריך עוד יותר את מה שיש לי, כי חלומם של אותם הנערים בספר היה קצת תשומת לב, מיטה מוצעת וארוחת ערב - דברים שעבורי הם משהו מובן מאליו.”

“הרקע לספר מבוסס על תחילת שנות השלושים של המאה הקודמת בגרמניה, וטרום עלייתם של הנאצים לשלטון.

במקור, הספר פורסם ב-1932 על ידי ארנסט האפנר בשם "נוער רחוב בברלין" וזכה לשבחים רבים. עם עלייתו של היטלר לשלטון ב-1933 הספר הוחרם.

ממקורות שקראתי הבנתי שהספר הוחרם, אך ורק בגלל שהוא הציג את ברלין בכיעורה ובמערומיה, ויחד עם זאת, היווה מסמך ביקורת המתעד את השאננות של מוסדות הרווחה, שלא השכילו לטפל בחבורות הרחוב, העוני והפשע.

באותה תקופה כשכל אירופה עדיין פצועה מהמשבר הכלכלי, אלפי בני נוער וקורבנות של התנאים הלא יציבים נעו בין הערים, בתי אומנה ומוסדות לעבריינים. הם התארגנו בחבורות במטרה למצוא לעצמם ביטחון, אוכל, ובמיוחד קירבה וחום שנעדרו מחייהם.

הנערים מצאו את השלווה והנחת, ועד כמה שהיה אפשר ליהנות משלווה באותם ימים "ברחוב". הם נהגו להיפגש ביניהם, להשתכר, לרקוד, לבלות עם זונות, ולשכוח לכמה שעות את המצוקות האישיות והחוסר.

הספר "החבורה מברלין" מתרכז בחבורה אחת: "אחים בדם". זו לא סיסמא, השם הוא מהותה של החבורה שתומכת האחד בשני.

"אחים בדם" הם אותם נערי רחוב שהיו מוכרחים לבחור בין השהות במוסד לעבריינים, או להישרד ברחובות ברלין.
לא הייתה להם אופציה אחרת!

חבורה זו כללה מגוון של טיפוסים עמוד 22: "אילו אפשר היה לראות אותם-את גופיהם של הנערים המצונפים בתוך הארגזים ועל מצע הקש, ה"מיטות" שלהם-התגובה היתה ודאי מסתכמת במילה אחת: רחמים. ולטר בן השש-עשרה, שבית החזה שלו מחודד בצורה מוזרה ומקמר את כותונתו בצורה מרתיעה; שעיני הגרייבס שלו בולטות בפניו, ובן גילו, ארווין הגבוה והצנום, שבזרועותיו הדקות לא נראה שום זכר לשרירים. או היינץ החולם תמיד, השקט, שמשתמש בז'קט שלו ככרית לראשו, וכותנתו אינה אלא סחבה מלוכלכת ומרופטת. לודוויג הדורטמונדי בן השמונה-עשרה, שברח לפני שנה ממוסד לעבריינים צעירים, התחפר כל כך עמוק בתוך הקש, עד שאי אפשר לראותו, והעכברים מתרוצצים עליו ללא הפרעה. כולם נראים מעוררי רחמים. רק בפניו של ג'וני נשמרות גם בזמן השינה הבעת כוח רצון ותעוזה."

הסיפור מגולל הרפתקאות של חבורת מתבגרים, שנמלטה ממוסדות ומנסה לחיות את חייה ולהישרד. הנערים בורחים מהמשטרה, גונבים אוכל, סיגריות, ישנים במחסנים על גבי ארגזי חול, משתכרים, רוקדים, מתהוללים עם זונות, אוכלים מכל הבא ליד, משתתפים בקטטות, ומשתובבים בינם לבין עצמם.

חבורת "אחים בדם" צעדה ברחובות ברלין בשלשות, כדי לא לעורר תשומת לב וחשד.

הספר מסקרן ומרוצף בדיאלוגים חדים ומושחזים, כך שכבר שמראשיתו החבורה הזו מצליחה לרתק את הקורא.

למרות שהנערים הללו גנבו, פשעו ופעלו בעבריינות, הם מצליחים לפלוש לליבו של הקורא ומעוררים חמלה רבה. מה הם בסך הכול חיפשו?
קורת גג?
מעט חום?
אהבה?
חיבוק?

"האחים בדם" הייתה "ה-מ-ש-פ-ח-ה" שכל כך חסרה לאותם נערי רחוב.

היופי בחבורה הזו היא התמיכה של האחד בשני, ומערכת היחסים בתוך הקבוצה.

לב ליבו של הספר מתרכז בוילי ולודוויג. שני חברים שקשרו את גורלם יחדיו.

עמוד 191: "וילי ולודוויג זקוקים זה לזה, הם מחוברים כמו אפונים בתרמיל. בלי וילי, לודוויג היה שב ומידרדר. גם וילי יודע שהוא זקוק לחברו."

עם העיר ברלין - ברלין האינסופית, חסרת החמלה הזרת- אי-אפשר להתמודד לבד, אם רוצים להפיק ממנה את המינימום היומי. בלילות רבים מספור הם הרגישו מה זאת אומרת: לבד, להסתובב לגמרי לבד ברחובות. ללכת ולכשול... ללכת ולכשול. להניח רגל אחת לפני השנייה באופן מכני... רגל... אחת.. לפני... השנייה... כד שהמכניזם המנוצל עד תום לא רוצה להמשיך, ואז קורסים בכניסה של בניין כלשהו. לא לזמן רב, כי אז עובר פטרול משטרתי. טפיחה: אתה שם! אסור לישון כאן. אין לך דירה?" "מה...? אין דירה? נו, בטח שיש... בטח... אני מנמנם רק לרגע. אני כבר זז, אדוני השוטר, כבר זז..."

"וילי ולודוויג, שניים מתוך המון הנוודים האומללים של העיר הגדולה, שלא הידרדרו, למרות שכבר היו על המדרון. שניים מתוך אלפים ברחובות ברלין."

ארנסט האפנר כתב ברגישות על תקופה שאינה מוכרת לרובנו, שכן מדובר על תקופה של לפני כ-85 שנים.

יש לזכור שמצבה של גרמניה לפני עליית הרייך השלישי לשלטון לא הייתה במיטבה. ההיפך, היא זכתה במכת אבטלה, וליקקה את פצעי המשבר הכלכלי כמו שכנותיה, כשברחובות ברלין צעדו כנופיות רחוב שמרדו מול שלטון החוק והרפורמות הכלכליות.

על הכריכה נרשם: "רומן שהוא כמו מכת אגרוף. קשוח, בוטה, ואמיתי." (דר שפיגל)
בהחלט מסכימה עם המשפט הזה.

זהו רומן חניכה כובש, דיוקן ריאליסטי, ומסמך דוקומנטרי מעניין למבוגרים ובני נוער כאחד, על הישרדותם של בני-אנוש, טרום השינוי ב-1933 באירופה.

יופי של כתיבה הייתה לארנסט האפנר, שבכישרונו הייחודי ידע להעניק את תחושה האמינות לדמויותיו המהודקות היטב.

ממליצה בחום.

לי יניני”

“סיפור אמיתי, עצוב ומזעזע המגולל את קורותיה של כנופיית נערי רחוב מוזנחים ברחובות ברלין, בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת.
רוב הזמן הנערים נאלצים לבצע פשעים על בסיסי יום-יומי או למכור את גופם כדי להשיג מעט מזון, סיגריות ומשקה וקורת גג עלובה ומטונפת.
גם מוסדות הרווחה או המוסדות לעבריינים צעירים הם מקומות מצמררים ביחסם לבני הנוער.
גורלם של רוב הנערים קשה, מייאש ואכזרי, ללא עתיד, אך לקראת סוף הספר יש שביב של תקווה באשר לעתידם של שניים מהנערים.”