ביקורת ספרותית על החבורה מברלין מאת ארנסט האפנר
ספר מעולה

---

הרקע לספר מבוסס על תחילת שנות השלושים של המאה הקודמת בגרמניה, וטרום עלייתם של הנאצים לשלטון.

במקור, הספר פורסם ב-1932 על ידי ארנסט האפנר בשם "נוער רחוב בברלין" וזכה לשבחים רבים. עם עלייתו של היטלר לשלטון ב-1933 הספר הוחרם.

ממקורות שקראתי הבנתי שהספר הוחרם, אך ורק בגלל שהוא הציג את ברלין בכיעורה ובמערומיה, ויחד עם זאת, היווה מסמך ביקורת המתעד את השאננות של מוסדות הרווחה, שלא השכילו לטפל בחבורות הרחוב, העוני והפשע.

באותה תקופה כשכל אירופה עדיין פצועה מהמשבר הכלכלי, אלפי בני נוער וקורבנות של התנאים הלא יציבים נעו בין הערים, בתי אומנה ומוסדות לעבריינים. הם התארגנו בחבורות במטרה למצוא לעצמם ביטחון, אוכל, ובמיוחד קירבה וחום שנעדרו מחייהם.

הנערים מצאו את השלווה והנחת, ועד כמה שהיה אפשר ליהנות משלווה באותם ימים "ברחוב". הם נהגו להיפגש ביניהם, להשתכר, לרקוד, לבלות עם זונות, ולשכוח לכמה שעות את המצוקות האישיות והחוסר.

הספר "החבורה מברלין" מתרכז בחבורה אחת: "אחים בדם". זו לא סיסמא, השם הוא מהותה של החבורה שתומכת האחד בשני.

"אחים בדם" הם אותם נערי רחוב שהיו מוכרחים לבחור בין השהות במוסד לעבריינים, או להישרד ברחובות ברלין.
לא הייתה להם אופציה אחרת!

חבורה זו כללה מגוון של טיפוסים עמוד 22: "אילו אפשר היה לראות אותם-את גופיהם של הנערים המצונפים בתוך הארגזים ועל מצע הקש, ה"מיטות" שלהם-התגובה היתה ודאי מסתכמת במילה אחת: רחמים. ולטר בן השש-עשרה, שבית החזה שלו מחודד בצורה מוזרה ומקמר את כותונתו בצורה מרתיעה; שעיני הגרייבס שלו בולטות בפניו, ובן גילו, ארווין הגבוה והצנום, שבזרועותיו הדקות לא נראה שום זכר לשרירים. או היינץ החולם תמיד, השקט, שמשתמש בז'קט שלו ככרית לראשו, וכותנתו אינה אלא סחבה מלוכלכת ומרופטת. לודוויג הדורטמונדי בן השמונה-עשרה, שברח לפני שנה ממוסד לעבריינים צעירים, התחפר כל כך עמוק בתוך הקש, עד שאי אפשר לראותו, והעכברים מתרוצצים עליו ללא הפרעה. כולם נראים מעוררי רחמים. רק בפניו של ג'וני נשמרות גם בזמן השינה הבעת כוח רצון ותעוזה."

הסיפור מגולל הרפתקאות של חבורת מתבגרים, שנמלטה ממוסדות ומנסה לחיות את חייה ולהישרד. הנערים בורחים מהמשטרה, גונבים אוכל, סיגריות, ישנים במחסנים על גבי ארגזי חול, משתכרים, רוקדים, מתהוללים עם זונות, אוכלים מכל הבא ליד, משתתפים בקטטות, ומשתובבים בינם לבין עצמם.

חבורת "אחים בדם" צעדה ברחובות ברלין בשלשות, כדי לא לעורר תשומת לב וחשד.

הספר מסקרן ומרוצף בדיאלוגים חדים ומושחזים, כך שכבר שמראשיתו החבורה הזו מצליחה לרתק את הקורא.

למרות שהנערים הללו גנבו, פשעו ופעלו בעבריינות, הם מצליחים לפלוש לליבו של הקורא ומעוררים חמלה רבה. מה הם בסך הכול חיפשו?
קורת גג?
מעט חום?
אהבה?
חיבוק?

"האחים בדם" הייתה "ה-מ-ש-פ-ח-ה" שכל כך חסרה לאותם נערי רחוב.

היופי בחבורה הזו היא התמיכה של האחד בשני, ומערכת היחסים בתוך הקבוצה.

לב ליבו של הספר מתרכז בוילי ולודוויג. שני חברים שקשרו את גורלם יחדיו.

עמוד 191: "וילי ולודוויג זקוקים זה לזה, הם מחוברים כמו אפונים בתרמיל. בלי וילי, לודוויג היה שב ומידרדר. גם וילי יודע שהוא זקוק לחברו."

עם העיר ברלין - ברלין האינסופית, חסרת החמלה הזרת- אי-אפשר להתמודד לבד, אם רוצים להפיק ממנה את המינימום היומי. בלילות רבים מספור הם הרגישו מה זאת אומרת: לבד, להסתובב לגמרי לבד ברחובות. ללכת ולכשול... ללכת ולכשול. להניח רגל אחת לפני השנייה באופן מכני... רגל... אחת.. לפני... השנייה... כד שהמכניזם המנוצל עד תום לא רוצה להמשיך, ואז קורסים בכניסה של בניין כלשהו. לא לזמן רב, כי אז עובר פטרול משטרתי. טפיחה: אתה שם! אסור לישון כאן. אין לך דירה?" "מה...? אין דירה? נו, בטח שיש... בטח... אני מנמנם רק לרגע. אני כבר זז, אדוני השוטר, כבר זז..."

"וילי ולודוויג, שניים מתוך המון הנוודים האומללים של העיר הגדולה, שלא הידרדרו, למרות שכבר היו על המדרון. שניים מתוך אלפים ברחובות ברלין."

ארנסט האפנר כתב ברגישות על תקופה שאינה מוכרת לרובנו, שכן מדובר על תקופה של לפני כ-85 שנים.

יש לזכור שמצבה של גרמניה לפני עליית הרייך השלישי לשלטון לא הייתה במיטבה. ההיפך, היא זכתה במכת אבטלה, וליקקה את פצעי המשבר הכלכלי כמו שכנותיה, כשברחובות ברלין צעדו כנופיות רחוב שמרדו מול שלטון החוק והרפורמות הכלכליות.

על הכריכה נרשם: "רומן שהוא כמו מכת אגרוף. קשוח, בוטה, ואמיתי." (דר שפיגל)
בהחלט מסכימה עם המשפט הזה.

זהו רומן חניכה כובש, דיוקן ריאליסטי, ומסמך דוקומנטרי מעניין למבוגרים ובני נוער כאחד, על הישרדותם של בני-אנוש, טרום השינוי ב-1933 באירופה.

יופי של כתיבה הייתה לארנסט האפנר, שבכישרונו הייחודי ידע להעניק את תחושה האמינות לדמויותיו המהודקות היטב.

ממליצה בחום.

לי יניני

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על החבורה מברלין