דמעות של סו שף

כשאני רואה את אייל שני ממאסטר שף מביט אל עגבנייה בעניים בורקות ומדבר על סומק אדמומיותה והארומאטיות ( או השרמנטיות ) שלה, אני ממש מרגיש במבוכה נוראית לנוכח בורותי הקולינרית, וחוסר יכולתי להתחבר ליחסי החיבה ששני מרעיף על העגבנייה שלו. לכן חששתי מאוד מהספר מתכונים ומזימות של אל ניומרק, שברקע שלו מתנהלת חגיגה קולינרית הלקוחה היישר מארמונות וונציה של תקופות הרנסנס, שהמטבח שלהן הוא הזי

שוקולד מריר 60-70%.
זה השוקולד האהוב עלי.
רצוי עם תוספת של שקדים או אגוזים או פיסטוק או בוטנים.
משהו שיגוון, שישבור את הטעם השגרתי ויתן טוויסט.

אבל בהריון האחרון שלי רציתי דווקא מתוק. מתוק-מתוק.
יש תקופות כאלה, אתם יודעים.
חיפשתי מתוק כל הזמן, אכלתי קרואסון שקדים כל בוקר, שתיתי שוקו פעמיים ביום.
א' שעבדתי איתו המון בתקופה הזאת היה מציע לי מהשוקולד המריר 80% מינימום שתמיד היה לו בחדר,

יש אנשים שאוגרים מזון. מרגישים לחץ אם המקרר נראה להם פנוי מדי, קונים ארגזי מזון שצריך להמציא דרכים יצירתיות כדי להשתמש בו לפני שיתקלקל. תעודת ביטוח בפני הרעב העולמי העומד לפרוץ ממש תכף. אני - על אותו משקל - אוגרת ספרים. מרגישה נפלא כשאני מסתכלת על המדף הגדוש ספרים שעוד לא קראתי, ולחץ כשאני קוראת אחד מהם, ומקטינה את המאגר שנועד לימי צרה, לא לבזבז אותם סתם ככה... הספר הזה שכב כמה שנים על המדף ההוא,

בחיי שאני לא מבינה מה משך אותי אל הספר הזה, אבל מרגע שאחזתי אותו אמש ועד עכשיו לא הנחתי אותו ליותר מהזמן הנחוץ בכדי לבצע את מטלותיי.
קראתי באוטובוס (פספסתי תחנה ונאלצתי ללכת ברגל), לקחתי אותו איתי להפסקות הסיגריה מהעבודה, קראתי בו בארוחת הצהריים (מפוררת עליו קצת פירורי לחם) ואפילו ניסיתי לקרוא בו בעודי אוחזת את התינוק (לא עובד, אני קוראת והוא קורע)
אולי זה הקיץ שמביא איתו חשק לספרות קלילה, או ש

מכירים את התחושה הזו שאתם קוראים ספר, ואתם חושבים שהוא דבילי, חסר היגיון, כתוב בצורה נוסחתית, ובכל זאת הוא מעניין, קולח ונעים לקרוא אותו? ככה בדיוק הרגשתי כשקראתי את הספר הזה. הוא מטופש לחלוטין, ממש דבילי, אבל בכל זאת כיף לקרוא אותו. הוא קולח וקליל ומותח במידה מסוימת ולא דורש מאמץ מיוחד, ולפעמים, אולי, לא צריך יותר מזה.

אז מה יש לנו כאן? מיליונר בשם פול וילר נורה למוות במהלך שוד מזוין בתוך מעל

על גב הספר נכתב: "ספר רומנטי, שנון ושובה לב… מושלם לשיפור מצב הרוח. פינוק אמיתי… תיק הים יהיה ריק בלעדיו." ועל הסופרת נכתב שבין תחביביה צפייה בטלוויזיה, אכילת סוכריות גומי, גלישה באינטרנט וכמוצא אחרון – כתיבה. כשזה סדר העדיפויות של סופרת, קל להבין מדוע זו התוצאה הסופית.

רומנטי, נניח. שנון, ממש לא. שובה לב, אולי של אחרים אבל לא שלי. ואולי הבעיה היא שאני לא הולכת לים, ככה שעדיין אין לי את הסיווג

בקשתי לעצמי ספר קליל. לאחר שיטוטים ברחבי הספריה, קרץ לי הספר עם הכריכה הוורודה. עצרתי לרגע, קראתי את התקציר ואמרתי לעצמי מושלם. בדיוק מה שחיפשתי, משהו קליל ללא עומק. מעין "ספא" למוח.
ההתחלה נראתה מבטיחה.
אלי נשואה באושר לג'יימי, גרים יחד בבניין משותף, די "חירבה". אך הדבר אינו מפריע לשניהם היות והם מאוהבים עד השמיים.
תאונת דרכים טראגית, קוטעת את נישואיה ואהבתה של אלי. עם מותו של בעלה, הדירה הופ

שלמות. העומק מסתתר בין השורות, בהערות הציניות ובתאורים. התרגשתי עד דמעות וקיוותי לרגע שאולי הפי אנדינג באמת קיים ומחכה לי בפינה מסוימת בחיים שלי.

ספר מקסים. הבחירות שלי בקנייה האחרונה היה מעולות.
הספר מתחיל בסיפור חייו של לואיג'י ילד רחוב בוונציה של 1498. הוא ילד עזוב שהושאר בגיל מאוד קטן בבית-בושת והשומרת שלו שמראש דאגה שבמשך הבוקר יצא החוצה וילמד "שפת רחוב" מתה בפתאומיות והוא נזרק לרחוב.
ברחוב יש חוקים משלהם, וונציה עפ"י הספר היא בתחילת הרנסנס מצד אחד עשירים מאוד ומצד שני ענני שאוכלים מהפחים או גונבים.
יום אחד כשלואיג'י גונב רימון תופס