זהו מסע אל תוך נפשה של אומה.

בנות צעירות מתאבדות אחת אחרי השנייה בעיר נידחת קארס, השוכנת בצפון – מזרח טורקיה. משורר גולה, מלנכולי וקצת נוירוטי ,שברח לגרמניה לפני שתים – עשרה שנה, מגיע לקארס באוטובוס לכמה ימים לסקר את ההתאבדויות עבור עיתון גרמני. הוא כלל לא התכוון להגיע לכאן – מטרתו הייתה ביקור מולדת באיסטנבול לראות את אימו בפעם האחרונה ולפגוש מעט חברים ישנים שנותרו לו שם. הודעה פתאומית מעורך ה

מתחת לפני השטח מתרחשת מלחמה בין שתי הוצאות לאור, כתר וזמורה ביתן, האם כותבים אורהאן או אורחן. דרך אגב, המצב של פאמוק הוא יחסית בסדר, כי בספריו של יוסה יש לא פחות מארבעה סוגי כתיב לשמו ואפילו שניים בתוך אותה הוצאה לאור, כלומר במקרה שלו זה גם גלש למלחמת אזרחים.
הרבה זמן שאני רוצה לקרוא את הספר הזה ופשוט לא הצלחתי להשיג אותו. כל כך הרבה זמן שבינתיים הספקתי לקרוא שלושה אחרים שלו. פאמוק סופר נהדר אבל

שלג: יצירת מופת של רגישות ופוליטיקה

"שלג" של אורחאן פאמוק אינו סתם רומן, אלא חוויה ספרותית המשלבת בין אהבה, פוליטיקה, היסטוריה ותרבות. פאמוק, כדרכו, מצליח לשזור סיפור מרתק על רקע נופים בעת שהשלג היורד תואם לאווירה הכוללת. הוא חושף את פצעיה הפתוחים של החברה הטורקית. באחת התקופות המורכבות שלה.

הסיפור הוא מסע של משורר גולה לקארס, עיר קפואה ומבודדת בצפון מזרח טורקיה, בעקבות סדרה של התאבדויות

פתיחה נפלאה יש לספר הזה. כבר בעמוד הראשון נשביתי בקיסמו.

לכאורה מדובר פה בסיפור אהבה שמתרחש בעיר קטנה שנמצאת בצפון מזרח טורקיה, ועקב מזג אויר קר ומושלג במיוחד, מנותקת למשך מספר ימים משאר העולם. גיבור הסיפור, משורר טורקי שחזר מגלות ארוכה בגרמניה נוסע בשליחות עיתונאית לסקר התאבדות של מספר נערות דתיות באותה עיר קטנה. בשל השלג העז הוא נאלץ להישאר בעיר עד להתחדשות תנועת הרכבות.

לכאורה סיפור אהבה,

לכאורה יש בספר הזה את כל מה שאמור למצוא חן בעיני, אבל האמת היא שבקושי הצלחתי לסיים אותו. זה מסוג הספרים שאם אני קוראת יותר מדי מהם ברצף, אני מתחילה לתהות בליבי מה כל כך כיף בלקרוא ספרים בעצם... התהייה הזו אינה תוקפת אותי כשאני סתם נופלת על ספר גרוע כי אז אני יודעת בוודאות שפשוט נתקעתי עם הספר הלא נכון. היא עולה במוחי רק בגלל ספרים בינוניים שכאלה, שנכתבו על ידי זוכי פרס נובל, שכביכול אמורים להיות

טורקיה עוברת בשנים האחרונות שינויים פוליטיים מהירים. הרומאן הזה, שנכתב סביב המילניום, מתאר את טורקיה שלפני עידן ארדואן, טורקיה שהיתה עוברת הפיכות צבאיות חדשות לבקרים, ושבה כוחות שנשבעו בשם החילוניות ברוח אתאטורק דיכאו באלימות קטלנית ביטויים פומביים של הדת. מה שהרשים אותי במיוחד הוא היכולת של פאמוק לכתוב ספר שמצליח להיות גם סיפור לירי על אהבה מוחמצת, וגם רומן פוליטי שיוצר סאטירה משעשעת על אמנות מגו

בעיר קארס, שבמזרח טורקיה,
גבור ספורנו קא משורר גולה שחי בפרנקפורט כבר 12 שנים . קא נאלץ לעזוב את איסטנבול שבה גדל בגלל התנגדותו לשלטון ומאז הוא חי בבדידות בגרמניה. בתקופת גלותו הוא הפסיק לכתוב שירה, הוא שב הביתה לקארס כדי להשתתף בלוויית אמו, לא רק המוות הוא סיבת ביקורו, אלא גם החיים. בעת הביקור נודע לו שאיפק, שבה היה מאוהב בתקופת לימודיו באוניברסיטה, חיה בקארס והתגרשה באחרונה, והעובדה הזא

ספר מורכב רב שכבתי ובעל פנים רבות.
הסיפור מתחיל במשורר המגיע לעיירה טורקית ( אחר כך מתברר כי היא כורדית), לחקור התאבדות נערות הרוצות ללבוש "מטפחת". שהיא בעצם מסתירה את כל השיער מטעמים דתיים.
ההמשך הוא כאילו קראתי את העיתונים בארץ: לכאורה דת כנגד חילוניות, מוסר כנגד פריצות.
אבל התמונה הופכת למורכבת.
אין "דת" אחת או מנהג אחד , כשם שאין חילוניות אחת או מוסר אחד.
הפריצות לא בהכרח נחלתם של החילונ

הספר הזה הוא לדעתי הטוב שבספריו נכתב באומץ לב רב. בוודאי אינו אהוד על הממסד הטורקי. תאורי הנוף משתלבים בספור המעשה הם חלק מהספור. כמעט כתבתי ההרפתקאה.אבל אין זה כך. המזרח התיכון וטורקיה בתוכו אזור שקשה לחיות בו. אזור שסוע בין פאנטיות דתית לקדמה. בין מערב למזרח. מבחינתי הספר הזה בדומה לספרים של גראסיה מארקס עירוב שבין ספרות לדוקומנטציה. כוחו של הספר בתיאורים אמיצים, נועזים של האנשים החיים שם בסוף ה