ביקורת ספרותית על שלג מאת אורהאן פאמוק
ספר טוב

---

פתיחה נפלאה יש לספר הזה. כבר בעמוד הראשון נשביתי בקיסמו.

לכאורה מדובר פה בסיפור אהבה שמתרחש בעיר קטנה שנמצאת בצפון מזרח טורקיה, ועקב מזג אויר קר ומושלג במיוחד, מנותקת למשך מספר ימים משאר העולם. גיבור הסיפור, משורר טורקי שחזר מגלות ארוכה בגרמניה נוסע בשליחות עיתונאית לסקר התאבדות של מספר נערות דתיות באותה עיר קטנה. בשל השלג העז הוא נאלץ להישאר בעיר עד להתחדשות תנועת הרכבות.

לכאורה סיפור אהבה, כיון שהסיפור המרכזי פה הוא סיפור הלאומיות הטורקית. זהו קודם כל ספר פוליטי. החברה הטורקית מובאת פה אחר כבוד (והכבוד רב) אל המעבדה ושם בעזרת קטליזטורים, שהם הם מרכיבי העלילה, נבחנת מורכבותה, נבחנות קבוצות שונות המרכיבות אותה, החל ממורדים כורדים, דרך פעילי איסלאם קיצוני יותר ופחות, ועד לחילוניים תומכי הרפובליקה הקמאליסטית.

הבחינה הזו של הקבוצות הללו מולידה הרבה מאד תובנות. למשל, לגבי מידת השונות בין הקבוצות הללו, שכן התיאור המאד מוקפד של האנשים ושל רגשותיהם ביחס לאמונתם, לצבא ולמדינה גורם לך להתבלבל לעיתים ולבדוק מחדש מי הוא מי, או מה כל אחד באמת רוצה שיקרה. לפעמים נדמה שהתומכים המיליטנטיים ביותר של זרם מסויים יכלו להיות תומכים לא פחות אדוקים של זרם אחר.

באחת הביקורות, מאילו שמצוטטות על כנפי כריכת הספר, נכתב: "שופך אור על העימות בין החילוניות לאיסלאם הקיצוני ועושה זאת טוב יותר מכל ספר עיון שאני מכיר". אני לא קראתי שום ספר עיון בנושא, אבל אחרי קריאת הספר הזה נדמה לי שאני מבינה את המורכבות שיש בעימות הזה, חלקים משורשיו ואת הרגשות הלאומיים המעורבים בו.

יש משהו במציאות שהוא מתאר שמזכיר מאד את המציאות שלנו, הישראלית, ואת הרגשות המעורבים שיש אצל אנשים רבים ביחס לדת ולמידת המעורבות שצריכה להיות לה בחיי המדינה.

נושא מרכזי נוסף בספר הוא העמדה הצינית של המערב כלפי המשטרים במדינות הנחשלות. המרחק בין העמדות העקרוניות כביכול לבין התמיכה בפועל. מעבר לביקורת שיש לו על המדינות המערביות, נדמה שהוא מנסה לגרום לנו לשים לב לאופן הלא מספיק ביקורתי בו מקבלת חברה את קני המידה המערביים כאילו שעל פיהם יישק דבר. (גם) בזה מצאתי את הספר מאד רלוונטי עבורי, עבורנו.

הרבה תשומת לב הוא מקדיש למצבן של הנשים בתוך המאבק הזה על מעורבות הדת בחיי היומיום. הנשים הן אילו שחייהן מושפעים במידה הרבה ביותר, אילו שעבורן ההבדל בין התרבות האיסלאמית לבין התרבות החילונית הוא הניכר ביותר, אבל קולן אינו נשמע כמעט. באמצעות הסיפור על התאבדות הנערות הוא מביא את הנושא הזה לקדמת הבמה. כאילו רק באמצעות מעשה קיצוני כל כך קולן יוכל להישמע, עמדתן תוצג ותילקח בחשבון. דרכן עולה סיפורו של הפמיניזם המוסלמי.

הסיפור כולו מסופר מפי מספר יודע כל. לא סתם כזה. אחד שמשתף אותנו בזה ומגלה מפעם לפעם חלק ממה שעתיד להתרחש, או אפילו מחווה דעתו על אירועים שקרו. הנימה שבה נכתב הסיפור, יש בה משהו מקסים בעיני. בסך הכל הוא מתאר עיר שדה נחשלת, תושביה עניים, רבים מהם חסרי השכלה, אנשים פשוטים שחיים את חייהם הפשוטים אי שם בקצה העולם, במקום שאף אחד לא מתעניין בו. והוא, המספר, איש העולם הגדול, מאד מאד אוהב אותם. לא מתנשא עליהם. גם כשהוא מתאר את עליבותם ניכר שהוא באמת באמת אוהב אותם. ובעצם, באמצעותם, הוא בוחן את עצמו, את מידת האושר שלו, את מידת הכנות שלו, עד כמה הוא נכון להכיר באמונותיו, ברגשותיו, ועד כמה הוא חלק מהם.

דבר שהפריע לי בספר הוא סיפור האהבה שעומד במרכז העלילה. עם החלק הזה לא הצלחתי לפתח שום מידה של הבנה או הזדהות. קצת "סרט טורקי" זה היה וככזה הוא עורר גיחוך מפעם לפעם, אבל למרות זאת הספר הוא טוב ומעניין. יש לו הרבה מאד מה לומר והוא מצליח לעשות את זה באופן שגרם לי להקשיב.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על שלג