מתחת לפני השטח מתרחשת מלחמה בין שתי הוצאות לאור, כתר וזמורה ביתן, האם כותבים אורהאן או אורחן. דרך אגב, המצב של פאמוק הוא יחסית בסדר, כי בספריו של יוסה יש לא פחות מארבעה סוגי כתיב לשמו ואפילו שניים בתוך אותה הוצאה לאור, כלומר במקרה שלו זה גם גלש למלחמת אזרחים.
הרבה זמן שאני רוצה לקרוא את הספר הזה ופשוט לא הצלחתי להשיג אותו. כל כך הרבה זמן שבינתיים הספקתי לקרוא שלושה אחרים שלו. פאמוק סופר נהדר אבל יש לי בעיה איתו - יש בספריו קטעים בהם הכתיבה מעיקה ולפעמים מאוד קשה להבין מה הוא מנסה לומר. ובכן, בספר הזה אין את זה או שיש הרבה פחות מאשר בדרך כלל. זה בטוח הספר הקולח ביותר של פאמוק שקראתי עד עכשיו. לדעתי גם הטוב ביותר.
הספר מתרחש בשלהי שנות התשעים - תקופת מעבר לא קלה לטורקיה. טורקיה הייתה מדינת מפתח בצד המערב במלחמה הקרה, וכשזאת הסתיימה איבדה הרבה מחשיבותה. הציפייה להתקבל לאיחוד האירופי נכזבה פעם אחר פעם ותפיסת המדינה החילונית ברוח האירופית קרסה. הטורקים מיואשים ומתחילים לפזול מזרחה - לאיראן האיסלאמיסטית, למדינות העמים הטורקים ולמזרח התיכון בכלל.
הספר מתרחש בקארס, עיר ספר שידעה ימים יפים, אך כיום היא עיר ענייה, מוזנחת ושורצת מובטלים, בה האיסלאם והלאומיות של בליל העמים מרימים ראש. קארס היא מיקרוקוסמוס של טורקיה.
קא הוא גולה פוליטי בגרמניה, ספק עיתונאי וספק משורר, שחוזר לארץ מולדתו לאחר מספר שנים. הוא מגיע לעיר כדי לסקר מערכת בחירות מקומית ולחקור מעשי התאבדות של נשים. קא פוגש גם את איפק, אהבתו משכבר הימים. עם הזמן קא מוצא עצמו מעורב במספר ארועים הרי גורל. עד כאן העלילה, השאר ספויילר. משפט אחד על זמן - למרות שהעלילה מתקדמת יחסית מהר, התחושה היא כאילו הזמן עומד מלכת וכל הסיפור מתרחש בשלושה-ארבעה ימים.
הדמות של קא היא נהדרת. הוא לכאורה האירופי הנאור שבז לאמונות הטפלות של פשוטי העם, להבלי הדת ולתרבותם הנחותה - אבל הוא לא. הוא נלחם עם עצמו, הוא רוצה להיות כזה, אבל לא יכול כי אחרי הכל הוא עדיין טורקי ועדיין מוסלמי. גם האהבה שלו לאיפק היא חסרת רסן, יצרית מאוד, "טורקית" מאוד.
המספר הוא דמות פעילה בספר ועם הזמן משתלב בתוך העלילה. אין עליו הרבה פרטים - קוראים לו אורהאן והוא כתב ספרים בשם "מוזיאון התמימות" ו"הספר השחור" (מעניין מי זה).
בספר יש המחשה נהדרת של שלטון דיקטטורי. התקשורת והאומנות כפופים כמעט לחלוטין לשלטון וממשיכים להפיץ אידיאולוגיה שאיבדה מהרלוונטיות שלה. המציאות בה הציבור פוחד לדבר על נושאים פוליטיים בשל מעקבים והאזנות של כוחות הביטחון מורגשת מאוד.
שלל התפיסות של כל חלקי האומה הטורקית ספוגות בתוך הדיאלוגים והמונולוגים בספר. החל מניתוח מלומד של המציאות ועד לסטריאוטיפים של פשוטי העם אחד כלפי השני.
ובכלל, בספר אין נושא שקשור לאומה הטורקית שפאמוק לא נוגע בו, בין אם באריכות ובין אם במספר שורות. בראש ובראשונה כמובן קונפליקט המזרח-מערב; כמו כן, דת האיסלאם והחילוניות. פאמוק מתייחס גם ל"היעלמותם המסתורית" של הארמנים, מעשה אמיץ מאוד מצידו שגרר איומים על חייו. בנוסף, מתייחס פאמוק למצבם של הגולים הטורקים בגרמניה, הניוון הרעיוני של השמאל הטורקי, יחסי טורקים-כורדים, הצבא, הפליית נשים, שחיתות וכו', אפילו לתמונות של הרים בשוויץ שתלויות בבתי הקפה ("בטורקיה יש לנו הרים לא פחות יפים"). עם זאת, הביקורת של פאמוק כל כך ענינית, מדוייקת, כל כך הוגנת. היא מאפשרת לקורא להבין, אם לא להזדהות כמעט עם כל גורם בקלחת הטורקית.
פאמוק לא רוצה שזה יהיה ספר מתח, שאם היה ערוך מעט אחרת בהחלט יכל להיות כזה. כל מה שהקורא עלול לחשוב כתחילתו של מותחן, פאמוק גודע בעודו באיבו, ופשוט עושה ספויילרים לספרו שלו (יש שניים גדולים כאלה). העלילה בספר היא רק כלי, בעזרתה הוא פורס יריעה רחבה על האומה הטורקית בכלל ועל טורקיה המודרנית בפרט.
ספר מאוד מומלץ ויחסית לספרים אחרים של פאמוק מאוד קולח. מגרד את החמישה כוכבים.
ציטוט לסוף - "החיים נועדו לאושר ולא לעמידה על עקרונות". (עמ' 342).
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
